שבוע בסימן כדורגל

נקצר כמה שלבים ונגיע היישר לשריקת הפתיחה, רעש מחריש אוזניים מכל עבר, והנבחרות מתחילות במשחק.
במשחק הראשון שהייתי השבוע כבר בדקה השלישית השתררה דממה, האירים כבשו שער ואצטדיון שלם ומאות אלפי צופים בבית נכנסו להלם. אולם כעבור שתי דקות בלבד האוהדים שבו להריע לנבחרת כאילו אנו מובילים לפחות 2:0. העידוד הזה והאמונה שאפשר להצליח כנראה עשו את שלהם ואמנם זה הגיע . . גול . . ממש בדקה האחרונה (לאמיתו של דבר בתוספת הזמן) ושמחה אדירה הציפה את הקהל. ניצוץ של תקווה לקראת המשחק הבא מול צרפת.
יום רביעי המיוחל הגיע, עוזבים את האוניברסיטה מוקדם כי חייבים לתפוס מקום טוב . . שוב כמובן ביציע 11.. וכבר מזהים את מוכרי הצעיפים המשקאות והפיצוחים שהיו רק לפני ארבעה ימים באותו מקום ובאותה השעה . . .
כולם עולים על חולצות כחולות ומתפללים "ניצחון . . ניצחון אחד קטן" ואנו בעמדה מצוינת למונדיאל.
20:50 השופט שורק וכל היציע על הרגליים מרעיד את האצטדיון.
המשחק האמיתי החל רק במחצית השנייה לאחר שבתום 45 הדקות הראשונות ירדו הקבוצות בתיקו מאופס. גול של טרזגה (שעוד מייד נחזור אליו...) בפתח המחצית לזכות צרפת טרף את התקווה המיוחלת. 1:0 לצרפת. אולם דקות מספר לאחר מכן אותו טרזגה נוגח בשחקן ישראלי והכרטיס האדום מונף אליו .
הצרפתים בבונקר, אחת הנבחרות הטובות בעולם בלחץ . . מי היה מאמין?
הקהל הישראלי משולהב מהאדום, דוחף את הנבחרת ושבע דקות לסיום שוויון 1:1.
אנחנו מסתכלים לשעון וקובעים: "יש עוד זמן, אפשר לנצח" וכמה החמצות. .
בדקות האחרונות הייתה רק נבחרת אחת על המגרש, נבחרת ישראל. תסכול גדול היה כאשר השופט שרק לסיום. צוות הפרשנים המובחר של יציע 11 קבע כי עוד חמש דקות, אם המשחק היה נמשך, בטוח הכדור היה נכנס לשער של בארטז. .
וזהו . . עכשיו צריך לקוות לניצחון בחוץ . . זה לא הולך להיות קל אבל היום כולם סופרים את הנבחרת שלנו במרוץ למונדיאל.
אני אהיה שוב באוקטובר הקרוב עם הנבחרת ברמת-גן. . . יציע 11 כמובן...