בשנתיים האחרונות הילכתי בעולם בתחושה של החמצה, של שעמום אמיתי. הכל נראה בעיני חסר משמעות. לקום בבוקר היה סיוט, ידעתי שהנה עוד יום שיגרתי מגיע. עבודה, חדר כושר, בית, טלוויזיה וב- 22.45 אני במיטה (זו השעה שבה מסתיים יצפאן), מכבה את הטלוויזיה ומתפללת שמחר יהיה קצת אחרת.אך כמובן, למה שמשהו ישתנה בחיי אם אני לא עשיתי שום דבר כדי לשנות?
סיגלית, חברה טובה שלי, מטפלת בעזרת יישויות, הציעה את שירותיה. הסכמתי, מה כבר יכול להיות. נשכבתי על המיטה, היא הניחה עלי אבני קריסטל, לא כל כך הרגשתי את האבנים, אבל בכתף ימין הרגשתי את האבן.
היא התחילה לדבר ולהדריך אותי באמצעות הדמיון, לכיוון הדלת. פתחתי את הדלת וירדתי במדרגות ומשם הכל כבר פתוח. הגעתי אל מקום אחר, מקום מוכר וטוב, הרגשתי שאני יכולה לנשום ברוגע.
הנה אני ילדה קטנה, חיה באנגליה, השנה היא 1719 בערך. צמרמורת עוברת בי, וסיגלית מבקשת שאספר לה מה אני רואה. אני מחייכת, כולי התרגשות, אני ילדה קטנה , בלונדינית, בערך בת 4. אני באמצע שדה ירוק פורסת ידיים לצדדים ומסתכלת למעלה לשמיים.
סיגלית שואלת אותי מי זה הילדון הקטן שעומד לידי?! אה.. זה החבר שלי, אני עונה. אני לא יודעת איך קוראים לו, אני רק יודעת שהוא צועני. ילד שחרחר, שיער שחור חלק, מבוגר ממני בשנה שנתיים. אני אוהבת אותו, הוא החבר שלי,הוא כמו אח שלי. אנחנו גרים בסמיכות. אמו של החבר הצועני שלי, מטפלת במשק הבית שלנו, בתמורה למגורים בבקתה שהורי הקצו לה ולבנה.
עוברות השנים ואני תלמידה בבית ספר, רק בני המעמד הגבוהה רשאים ללמוד, כך שהחבר הצועני שלי לא לומד בבית ספר. הוא מטפל בשדות של הורי בבוקר. אחה"צ אני מלמדת אותו את מה שלמדתי באותו היום בבית הספר. היתה בינינו חברות עצומה.
הרגשתי כאב חזק בחזה, כאב של אהבה עצומה שאי אפשר לשכוח, שאי אפשר לתאר. לאחר מספר שנים, שלחו אותי לעיר אחרת ללמוד במסגרת שמתאימה לבנות במעמדי. הגעתי לביקור בבית הורי בתכיפות לא גבוהה, וכשהגעתי תמיד הבאתי חברים מבית הספר החדש.
מאוד רציתי לראות את הצועני שלי, לשבת איתו, לדבר איתו, לדעת מה קורה בחיים שלו, אבל התביישתי, הוא לא בן המעמד שלי. התייחסתי אליו בזלזול לפני כולם.
השנים חלפו להן, ואני, אלמנה, אמא לשלושה ילדים. והצועני, גם המשיך בחייו.
אמו נפטרה. הוא נסע לעיר אחרת, למקום זר, עבד קשה והצליח להתקדם בחיים ורכש מעמד בחברה.
סיגלית אמרה לי, שהגיע הזמן לעשות תיקון. היא הדריכה אותי לבצע שינוי בתסריט. הנה אני, אלמנה בת 50, והוא מופיע בחיי. ראיתי אותו והבנתי שפיספסתי יותר מ- 30 שנה של אהבה עצומה רק בגלל המעמד והקושי להתמודד עם החברה.
החלטתי לפתוח את הלב, להגיד שאני אוהבת, שאני רוצה, שכל חיי חיכיתי לו.ביקשתי סליחה שפגעתי רק בגלל הפחד שלי מהחברה. אני לא מפחדת יותר, אני רוצה אותך איך שאתה, גם ללא כסף וללא מעמד, אני מבקשת שתסלח לי ותאפשר לשנינו להמשיך בחיינו הפיזיים כאן.
היום אני כבר כמעט שנה אחרי התיקון. פתוחה לזוגיות, מוכנה לקבל ולהנות מהחיים. שנה אחרי ואנשים נהנים להיות בחברתי. אני מחייכת ומאושרת וכנראה שזה מקרין החוצה. אני מאושרת לראות את עצמי כל בוקר במראה,אני כבר לא הבחורה העצובה מלפני שנה.
הטיפול שסיגלית נתנה לי הוא בעזרת שיחזור גלגולים כי בעצם הגעתי לגילגול שלי איתו, עם אותו אחד שכל כך רציתי, עם אותו אחד שהשפיע לי כל כך על החיים בגלגול הזה. היא הסירה ממני את אבני הקריסטל. אמרתי לה, שאת האבן מכתף ימין היא שכחה להוריד. אבל היא אמרה לי שמלכתחילה לא היתה שם אבן.
לא היה לי קל להעלות על הכתב את החוויה האישית שלי,אלה הרגשות שלי. הסכמתי לפתוח אותן, כדי שהמסר יעבור ואנשים יבינו שאפשר לתקן הכל בחיים גם תיקון שקשור לגלגולים קודמים. דרך אגב הצועני ואני בגלגול ההוא נקברנו אחד ליד השני.גם במותנו היינו ביחד.
