"לעולם לא יהיה דבר הרחוק כל כך שלא ניתן להגיע אליו ודבר נעלם כל כך שלא ניתן לגלותו" רנה דקרט.
אני מודה, יש לי חולשה למשפטים יפים. תקראו לזה רומנטיקה, תקראו לזה נשיות, תקראו לזה איך שלעזאזל תרצו, לא איכפת לי. זה משהו שרק מי שכותב יוכל להבין. כמו שצייר מסתכל על ציור אחרת ממי שאיננו מצייר, כך גם הם אותם המשפטים בעיני מי שכותב יצירת אומנות.
אבל המשפט הזה גדול מאומנות כי אותו יאהב לא רק מי שכותב, אלא מי שחושב וכאלה יש הרבה יותר. דקרט בכותבו את המשפט הנ"ל מתחיל את המחשבה המודרנית, שהיא המשכה הישיר של מחשבה שהתפתחה כ1500 שנים לפני כן ביוון וברומא. העצוב הוא שאלף וחמש מאות שנים של מחשבה דוכאו ובוזבזו. היום המחשבה של מחר היא המציאות של אתמול.
אז ניחשתם, טור "כבד" היום, אין צחוקים. ליצן החצר של הוד מעלת הגנג'ה, כועס. לעיתים בשביל להבהיר נקודה צריך אולי להתייחס אליה לרגע ברצינות ומכלול של סיבות גרמו לי להתפוצץ כשכוח התגובה היחידי שלי הוא הטור הזה שישכח ממוחכם יומיים לאחר שתקראו אותו. אך לא ממוחי, כי הוא החשוב מכולם.
בעשרים ושישה לינואר התיישבה לה וועדה בכנסת ודנה לה על נושא "הסמים בקרב התרמילאים הישראלים". שני מוקדים הודלקו, שני אנשים הועלו. האחד סולן ה"דג נחש, שאנון סטרייט. השני ערן רז, "איש הפח". ובאיזו אשמה? "הם השחיתו את מוחותיהם של בני הנוער, בעזרת הטפה לעישון סמים קלים". במילים אחרות, מאשימים אותי בכך שאנשים חוזרים דולפינים מהודו, ולו רק בגלל שכתבתי שעישנתי קצת בטיול שלי וגם נהניתי מכך? הייתכן שבכוחי האלוהי הנ"ל מחקתי את מוחם וכבשתי לבבם בהינף משפט? בהינף מילה? כולם מתייחסים אל מילותיי כאל יצירת אומנות כובשת? אני משוכנע שדקרט היה גאה בי!
סוקרטס, שהוא אבי הפילוסופיה, הועלה על המוקד באותה האשמה "השחתתם של בני הנוער". אז, המוקד היה פיזי היום הם בינתיים מסתפקים ב"מוקד" יותר דיאלקטי, אבל אני בטוח שביום שארגיז אותם יותר מדי, תדפוק האינקוויזיציה בדלתי!
אבל אני אופטימי. גם מחשבה שנקטע ל1500 שנים חזרה לבסוף, רק אושרי הוא בכך שהיום זה כבר לא יקרה. היום הכול הרבה יותר מהיר! תחשבו על זה, כמה זמן אסור לעשן, מבחינה חוקית, גראס? 80 שנה בערך. שמונים שנים שהתחילו בשטיפת מוח ובשקרים. 1500 שנים לקח להפיל את אימת הכנסייה, להפיל את הדת, ואם את אלוהים הפלנו בסוף, גם את זה אנחנו נפיל.
מרגע שקמו המתנגדים ועד לרגע השינוי עבר זמן קצר בלבד. תחשבו על הטאבו של הנושא בשנות השמונים ועד הקמת "עלה ירוק" באמצע שנות התשעים. תחשבו כמה הנושא בכותרות בעשר השנים האחרונות. גרעיני האנטיתזה הולכים ומתרבים, הולכים ומתחזקים, ובסוף הם ינצחו. בסוף אנחנו ננצח.
היום כל בחור בן שש עשרה שנמשך לבני מינו יכול להעיז ולפחד הרבה פחות מתגובתה של החברה. יותר מזה, התדמית שלהם הפכה ליותר חיובית לפעמים, מאשר של אנשים הטרוסקסואלים. הם אפילו הגדילו לעשות ונטו בנו משפט אשר מריח כמו מרקסיזם: " מי שלא מקבל אותנו, מפחד מאיתנו". אם נשב היום בחברה של סטרייטים וחלילה וחס "נלכלך" על הומואים, יקומו כל המקטרגים ויאשימו אותנו במוג לב.
מחשבה חדשה יצרה מצב חדש. מדהים עוד יותר שכשחושבים אחורה ושואלים את עצמנו מתי בפעם האחרונה דובר כה רבות בשבחה של ההומוסקסואליות? בתקופת יון העתיקה, מקום תחילתה של המחשבה האנושית לפיה אנחנו חיים היום.
והיכן השינוי הזה התחיל? בארה"ב כמובן. אפשר יהיה לומר אם כך: "הבה נשב לנו רגל על רגל ונחכה לאחינו האמריקאים שיעשו בשבילנו את העבודה ויחוקקו עבורנו חוקים". אני לא רוצה שאיש יחשוב עבורי, גם אני רוצה להפוך מחשבה לדבר בר-קיימא. לא רוצה לאמץ מצב רוצה ליצור אותו מרעיון!
אבל אל נא תקשיבו לי ידידי, כי מושחת אני! וכי למה מושחת, משום שכתבתי מה הרגשתי? משום שכתבתי מה שאני חושב? בזכות זה שכתבתי אמת?
הם מפחדים. "מי שלא מקבל אותי, מפחד ממני", אפילו הפחד הזה כבר קיים. המיתוס מוכן לנו על השולחן, רק צריך לשנות כמה חוקים בכדי להטיח אותו בפני העולם!
עולם ובו בן שש עשרה שייתפס עם ג'וינט לא יפחד מכתם על חייו, עולם שבו מדיניות של הסברה תמנע מדיניות של ענישה, עולם ובו דרור למחשבות!
ואם על המוקד אצטרך לעלות, כך יהיה. הרי אנחנו רגילים להודות בגדולת בנינו רק לאחר שכבר ערפנו את ראשם!
