בדיוק כשקיבלתי את הציון באחרון מועדי ב', שמעתי במקרה שיש יריד תעסוקה בקרוב. זה היה עיתוי מושלם: דמיינתי את עצמי מספרת ביריד התעסוקה מה הממוצע שלי. זה הצחיק אותי לרגע, עד שזה הפסיק להצחיק. אז הלכתי לחבר למלא קורות חיים, האמת רק בשביל הקטע.
המראיינת נתנה לי טופס, כזה שמילאתי עשרות פעמים לפני הלימודים ואני זוכרת בעל-פה. יש משהו שאני אף פעם לא מציינת בטפסים האלו, וזה המשרד שעבדתי בו כמזכירת מנכ"ל לשבוע. יום אחד המנכ"ל ביקש קפה שחור, אז הכנתי לו כמו שאני יודעת. יום אחרי זה הוא ביקש נס, וגם את המשימה הזו ביצעתי מכל הלב. יום אחרי זה הוא ביקש ממני לקרוא למזכירה מהקומה למעלה שתחזור מארוחת הצהרים שלה ותבוא להכין לו קפה שחור. אותו אני לא רושמת כממליץ.
אבל עכשיו אני בטכניון, חשבתי לעצמי בהנאה, ואז נזכרתי בציונים שלי. טוב, הם בטח יכולים לסדר לי גם מלצרות, לא? אני אוכל לעבוד בחדר האוכל של אינטל. התעודדתי. בהייטק יש משברים, אבל אוכל אנשים תמיד יצטרכו. זה קצת כמו עם בתי חולים. ועם המחשבה המרנינה הזו המשכתי למלא את הטופס.
מישהו נכנס והמראיינת אמרה לו שהוא יכול לשבת בינתיים ולהמתין. היא הסתובבה בחזרה אלי, חייכה חיוך מאולץ ושאלה אם זה כל הניסיון שיש לי.
אמרתי לה שאם זה עוזר, לא פוטרתי מהמסעדה ההיא שציינתי ולא שברתי שום צלחות. היא לא חייכה.
לא היה לי מה להפסיד, אז הוספתי שהתחלתי לעבוד פעם בתור מזכירת מנכ"ל בחברת היי-טק, אבל עזבתי מחוסר התאמה.
"חוסר התאמה?" היא הרימה גבה.
"הוא לא אהב את הקפה שלי".
פתאום שמעתי קול מאחורה: "למה את לא מספרת שהיית גם דיילת?"
מאחורה ישב... עידו. עידו הוא בחור מהפקולטה שיצא לי לחלוק אתו דייט מאוד לא מוצלח. זה היה ערב אחד וזהו, מסוג הערבים שאחר כך לא מדברים עליהם, וכל המעורבים מרגישים עם זה בסדר. ידיד שלי אומר שאם זה נגמר בלי שצריכים לדבר על זה, אז זה יופי. אני לא יודעת כמה זה יופי, כי אני עדיין משקיעה מאמצים עילאיים להתחמק ממנו במסדרונות הפקולטה. בכלל, שמתי לב בזמן האחרון שהסמסטרים עוברים ואיתם גדל אקספוננציאלית מספר הטעויות שאני עושה, ואחר כך צריכה להתחמק מהן באלגנטיות בפקולטה. עכשיו כבר לא זכרתי בכלל מה סיפרתי לו, אבל אם הוא חושב שהייתי דיילת כנראה שמרחתי אותו קצת. לא נעים.
המראיינת, מסתבר, לא פספסה את זה: "היית דיילת?"
"טוב, אני ממש חייבת ללכת. יש לי הרצאה בעוד עשר דקות".
"טוב, אז נהיה בקשר", הנה שב החיוך אל פניה. הוקל לה שהלכתי.
פתאום שמעתי מאחורה את עידו קם וממלמל משהו במהירות.
קיוויתי שהוא לא הולך לצאת אחרי.
הוא יצא אחרי.
עשיתי כאילו לא שמתי לב. הוא החל לרוץ ריצה קלה כדי לתפוס אותי, ואז חזר ללכת איזה שלושה צעדים מאחורי. כנראה כדי שאני לא אדע שהוא רץ.
"שיר?"
טוב, עכשיו כבר לא הייתה לי ברירה. חייכתי את החיוך הכי דפוק שלי, אבל זה רק הלהיב אותו עוד יותר.
"תגידי, לאן את הולכת?"
התלבטתי. אם אני אגיד משהו כמו ספרייה, או מכולת, תמיד יש את הסיכוי שהוא צריך ללכת לשם גם. ואז נלך ביחד. ניסיתי לחשוב על מקום שבטוח אין לו מה לחפש שם.
"ללימודים הומניסטיים".
ענן הופיע על פניו. נשמתי לרווחה. ניצלתי, איזה גדולה אני.
אך פתאום הבזיק חיוך. "וואלה?! גם אני!"
הוא התחיל לנסות לשכנע אותי לצאת אתו. הוא אמר שהוא עכשיו ממש בקטע של תיאטרון ויש לו שני כרטיסים ל"תשוקה" ושאל אם אני רוצה לבוא אתו. החלטתי שאולי אמנם לא נתתי לו מספיק קרדיט, אבל איזה תשוקה ואיזה נעליים; יש גבול לכל תעלול. שאלתי אותו אם במקום זה הוא רוצה לבוא אלי לקפה מאוחר יותר. ניסיתי להדגיש את הקפה, באופן כזה שהוא יבין שקפה זה כל מה שאני מתכוונת, אבל אולי יצא לי מודגש מדי כי הפנים שלו לפתע זרחו והבנתי שההדגשה הביאה יותר נזק מאשר תועלת. שיט.
כשהוא נכנס לחדר שלי במעונות, הוא לא בזבז אף רגע. דחיתי אותו בעדינות, וכשזה לא עזר עברתי לאלימות, אבל הוא סירב בתוקף להבין את הרמז. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהכנסתי אותו לחדר? ניסיתי להפעיל את גלגלי המוח שלי, שהחלידו קצת בשנות הטכניון האחרונות, בניסיון לחשוב על דרך להיפטר ממנו - כל דרך - ופתאום ידעתי מה אני צריכה לעשות. הכרזתי בקול שאני הולכת להכין קפה, כי זו בעצם הייתה מטרת ההתאספות כאן בחדר שלי, בסך הכל קפה. טרחתי רבות על ההדגשה של המילה קפה, כי כבר לא היה אכפת לי מה הוא רוצה להבין מזה. ואז הלכתי, בגאווה של מישהי שיודעת בדיוק למה היא מסוגלת, והכנתי לו את הנס המפורסם שלי. נס של מנכ"לים.
שתינו בשתיקה. הוא מלמל שהקפה טוב, טוב מאוד, ממש מצוין. ואז הוא התחיל קצת להתפתל ואמר שהוא חייב לזוז. אספתי את הכוסות לכיור וחשבתי עד כמה אני אוהבת את הקפה שלי. אז הלכתי להכין לי כוס קפה נוספת.
