יריד התעסוקה הוא מבחינתי הזמן לעשות חשבון נפש. יש שיעדיפו למשל את יום כיפור, מאיזושהי סיבה; לי, איכשהו, דווקא יריד התעסוקה תמיד מצליח להזכיר את הצדדים העגומים בחיים. שנה חלפה עברה לה, ומבחינה תעסוקתית אני בדיוק באותו מקום. אינטל, שגילתה בשנה האחרונה נטייה משונה לקלוט לשורותיה את מיטב חבריי לסמסטר, מתפקדת כבר 35 שנה בלעדי, ולא מראה כל סימן לשינוי.
הרמתי טלפון לאבא, היחיד שפותח בקבוק שמפניה בכל פעם שאני עוברת קורס (גם אם אך ורק הודות לרחמי הבודקים פלוס פקטור). פעם קיבלתי 70 באיזה פיסיקה והוא היה בהיי חודש שלם. "את יודעת שיש יריד תעסוקה בתל-אביב עוד מעט"? הוא אמר לי לפני כמה שבועות. "אולי שם יסכימו להעסיק אותך".
ניסיתי לחשוב על זה עמוקות. בחינה מדוקדקת של האפשרויות העומדות בפני לא העלתה יותר מדי חומר למחשבות, בטח לא עמוקות. נאלצתי לשחד את שי שיבוא אתי. שי, עובד אינטל נאמן בעצמו, לא הושפע מהבטחות התעסוקה שהרעפתי עליו. אז אמרתי לו שיהיו מלא בנות. זה עבד.
הבטחתי וקיימתי. לא ראיתי כל כך הרבה בנות במקום אחד מאז הטירונות שלי, לא בדיוק תקופה שששתי להעלות באוב. בחילה החלה לטפס לי במעלה הגרון. בניגוד לטירונות, כאן לא הייתה לי יובל בשביל לצחוק אתה על כל שאר הבנות. יובל הייתה בכלל בירושלים ושי נראה הרבה יותר מרוצה מהמצב ממני. כשהוא הצביע על איזו כונפה ואמר שהוא היה עושה לה טובה, הכנסתי לו בטעות מרפק. הזכרתי לו שאנחנו כאן בענייני עבודה. הוא רטן.
כשעברה מולנו פלסטיקית שדופה שהסתתרה מאחורי משקפי שמש של גוצ'י והעיפה מבט מלא בוז בבלויי הסחבות שלי, שי ראה לנכון לציין בפני את ההבדל בין בנות בירת המרכז למעוז משכננו הצפוני: "שלוש שנים בטכניון ועדיין לא ראיתי אצלנו אף בחורה שמתלבשת ככה. למה אתן חייבות להיות כאלה שלומפריות"?
אני בתגובה ראיתי לנכון להכניס לו בטעות מרפק נוסף ולהזכיר לו שמבחורה שצריכה כל היום לחפש רפרנסים אי אפשר בשום אופן לצפות לאותה רמה של טיפוח עצמי כמו מבחורה שדאגתה המרכזית בחיים היא הציור הבא שיככב על ציפורניה. דאגתי להרחיב ולבסס את הנקודה היטב, כך שלפני שהגעתי לאמצע הנאום חוצב הלהבות שלי, הוא נעלם לי אי שם בהמון.
כששי בסופו של דבר נגלה בפני, נגלתה לצדו שחורדינית. השניים ניהלו שיחה ערה בנושא צבע הבלונד על גווניו הרבים מספור. לא התערבתי כדי לא להרוס את העומק האינטלקטואלי שלבשה השיחה, שהיה גדול בהרבה מכפי מידותיי. שי מעולם לא הראה לי ולו ברמז שהוא יודע כל כך הרבה. מבחינתו השיער שלי נראה בדיוק אותו הדבר כשהוא אדום, שחור, או סגול. או כך לפחות חשבתי. בכל מקרה, השיחה הסתיימה כשהגיעה חברתה של הבלונדה, ג'ינג'ית סטייליסטית עם חולצה שבטח עלתה כמו סכום שלוש המשכורות האחרונות שלי מהעיתון. אבל אולי בעצם זו לא חוכמה.
"טוב, אני הולכץ", צייצה הצבועה בתל אביבית מדוברת ומשכה את חברתה משם. שי לא הספיק אלא לגמגם איזה ביי שלא נשמע ממילא. הוא הספיק להיראות שבוז חמש דקות שלמות עד שהגיעה בחורה אחרת שהסיחה את דעתו משברון הלב האחרון. הבנתי שממנו לא יצא לי היום כלום, אז עזבתי אותם שם והלכתי להסתובב קצת בין הדוכנים.
ככל שהסתובבתי יותר, הלכה והתחדדה בי תחושה לא מוכרת. בהתחלה זיהיתי את זה כרעב, אולם מאוחר יותר נזפתי בעצמי, פרה שכמותי. זו בסך הכול השתוקקות פשוטה וטהורה לחזור לטכניון, למקום שבו אף בחורה לא לוקחת ממני את תשומת לבם של הבחורים, המגיעה לי באופן חוקי. ניסיתי לחשוב אם אפילו בלבוש שלוכי אני פשוט מדהימה, או שאני בסך הכול נהנית מההפקר, וממספר הבנות הזעום. נטשתי את המחשבה המדכאת לאחר זמן מה והלכתי לאכול, כי מרוב אנורקטיות מסביב נהיה לי חשק עז לבלוס משהו.
משמצאתי שוב את שי, תלשתי אותו מזרועות המחומצנת החדשה שנפלה עליו מאי שם, שוב מבלי שייקח את מספר הטלפון שלה, וחטפתי אותו בחזרה למעונו החוקי, במקום שבו בנות יפות הן מצרך יקר המציאות. בדרך חזרה עיניו היו מזוגגות והוא לא הפסיק להתלהב ממראות היום החולף. בסוף נמאס לי מההבלים ואמרתי שגם אם הטכניון היה נראה כמו אוניברסיטת ת"א, הוא וכל האחרים עדיין לא היו יודעים מה לעשות עם עצמם, ולא היו מתחילים עם אף אחת. הוא העמיד פנים כאילו הוא לא ידע על מה אני מדברת ושלח אותי להשיג רפרנס.
