משחר ילדותי, ישיבה על הכסא יותר מ-5 דקות הפכה לסיוט מתמשך.
בגן הגננת תמיד כעסה עלי כשב"ריכוז" היומי העדפתי במקרה הטוב לטפס על מגלשה בחצר ובמקרה הרע למשוך בכמה צמות של ילדות מעצבנות ששרו "עוגה עוגה". לאורך כל שנות ביה"ס יסודי הציון שלי בהתנהגות היה תמיד "טעון שיפור" ותמיד מצאתי סיבות יצירתיות למה השהות שלי בכיתה איננה בריאה (לי ולמורים).
בתיכון כבר גיליתי יוזמה וכשכבר הייתי מגיע לביה"ס, הייתי תמיד נעלם באופן עצמאי מהשיעור ומחכה בתור בדלפק ה"הרשמות". מיותר לציין שגם בתיכון הציון בהתנהגות לא היה יותר מבינוני+.
היום, כשאני יושב לי במעגל הסטודנטיאלי, מתפעל מיכולת ההישרדות של חברי, שמח על כך שלא מחלקים במוסד הזה ציון בהתנהגות, אני מבין שזה לא אני. זה בעיות הקשב והריכוז שלי!
אז הנה, הקטע הבא מוקדש לכן בעיות חמודות שלי. אתן אלו שבזכותם פגשתי בתיכון באהבת חיי כשיצאתי לגיחות קצרות מהשיעורים השונים. בזכותכן למדתי איך לזייף "הרשמות", להעמיד פנים ש"בסה"כ הלכתי להשתין".
בזכותכן למדתי מה באמת מעניין אותי (ואני מודה שלא היו הרבה כאלה). כששיעור מסוים עניין אותי, פשוט הייתן נמוגות. כך גיליתי את יכולת ההקשבה והריכוז שלי. בזכותכן למדתי איך להמשיך להופיע ברשימה הכיתתית ויחד עם זאת לא להיות נוכח בכיתה. להיות רואה ואינו נראה. בזכותכן הרגשתי שייכות. בשוטטות במסדרונות גיליתי את כל החברה המקובלים.. אתן לימדתן אותי איפה נמצאת המחששה ופיתחתן אצלי יכולת בלשות, כשעקבתי אחרי סיבובי המורים במסדרונות האפלים של ביה"ס.
אין לי מילים להודות לכן על עזרתכן בשיפור יכולותיי וכישוריי במשחקי הוידיאו כשביקרתי, בזמן הלימודים כמובן, אצל שלמה, ממש מעבר לכביש של בניין התיכון, במקום הקסום שהקים. אז לכל המורים שליוו אותי ולו אף באופן וירטואלי, היום אני יודע שזה לא היה בגללי, זה לא שלא רציתי. פשוט גברת קשב ואדון ריכוז בחרתם ללמד אותי ולהכיר לי את הדברים האמיתיים של החיים...
עם השנים חשבתי שאולי תרפו ממני קצת ובאמת תתנו למישהו אחר ליהנות מכם.
לא שאני מתלונן אלא פשוט חשבתי שבאוניברסיטה תתנו לי להרגיש כמו כולם:
בלי יציאות באמצע השיעור, סיגריות במחששה, שקרים למרצים ועוד כל מיני הרגלים שונים ומשונים שהקנתם לי במהלך חיי.
אך מה רבה היתה ה"הפתעה" כשגיליתי אתכם בכיסא לידי בשיעור משעמם על "מבנה החברה בישראל".
עם שיעורים עוד יכולתי להסתדר, להירשם בתחילתם ולהיעלם הרבה לפני סופם.
אך מה יהיה עם עבודות הבית הרבות או בלשון אקדמית "תרגילים"?
לפני כל עבודה הייתי מתעלה על עצמי ופשוט נלחם מלחמת חורמה בשני הנכבדים שלא ויתרו לי לרגע. נלחמתי אבל זה לא ממש עזר........
ההפסקות הרבות שנזקקתי להן הפכו את דירתי ממרקחה לבית מרקחת.
ריחות הבישולים היו מזמינים את חברי השכנים לארוחות ביניים, טיוליי עם כלבתי "סופי" דרבנו אותי להכיר את כל השכנים במושב ולפתח איתם שיחות מרתקות ומאתגרות על מתכונים לסחוג, מרשמים לתרופות ושאר ירקות.
בין התכוננות לבחינה לבין הקלדת עבודות, ניצחתי את עצמי בטורנירים ארוכים בפלייסטיישן והייתי מופתע מעצמי ששוב ניצחתי.
אז תודה לכם גברת קשב ואדון ריכוז מדהימים שלי! תראו איך גרמתם לי להיות אלוף אמיתי בלנצח את האויב (אני) בדרך להשגת החרב שתציל את הנסיכה, התחברתי לצד הנשי שלי ונעשיתי צחי בוקששטר, ואפילו סחוג תימני אסלי אני יודע לרקוח אבל הכי חשוב אני וכלבתי האהובה שיפרנו את היחסים שלנו.
ואל דאגה העבודה הוגשה בזמן עם קצת שאריות של רוטב בולונז, בתקווה שהמרצה לא צמחונית.....
