"ככה זה", חשבתי לעצמי וישר עלתה לי בראש תמונה מתוך הספר "בית מטבחים 5" של קורט וונגוט, בו בכל פעם שהוא מחליט לחסל את אחת הדמיות ( וזה קורה המון...) הוא משתמש בצמד המילים שבכותרת בכדי לתת למוות נופך טבעי, משהו שבסופו של דבר יקרה ולכן כך צריך להתייחס אליו. אני, לעומת זאת, חשבתי עליהם בעודי מתהפך במיטה, לילה לפני פתיחת שנת הלימודים הראשונה שלי מזה שבע שנים.
ככה זה צריך להיות, ככה זה קורה לכולם, מין מסלול חיים קבוע שכזה- לימודים, צבא, טיול, ואז שוב- לימודים (באמצע עוד קצת צבא, אולי עוד טיול...). ככה זה.
ובכל זאת, אחרי שנים רבות אני חוזר לספסל הלימודים, חזרה למוסד, חזרה למסגרת שבה מדרגים אותך לפי מספרים בלבד, אפילו יותר מבעבר הרחוק והנשכח. אז נכון, כולם יגידו "בהתחלה זה כואב, אבל אחר כך זה כיף גדול", אבל עלי לא עובדים עם משפט שזרקתי לחברה שלי לשעבר עוד בגיל שבע עשרה כשהיינו בתולים וניסיתי לשכנע אותה לתת קצת דבש לאבא. אגב, היום היא מודה לי על כך מאד ( וגם הרבה, הרבה, הרבה מאוד אנשים אחרים. השרמוטה...). אז הגיע הזמן שגם לי יקרעו את הקרום, רק שבניגוד אליה, אין לי מושג איפה הוא או מה בדיוק הולך לקרוע אותו. ככה זה.
השעון צלצל, שבע וחצי בבוקר, שעה שבשנים האחרונות התרגלתי ללכת בה לישון, פתאום הופכת לתחילת היום. להתראות נעורים, שלום מכללה. הקפה קצת העיר אותי אחרי "שינה לא שינה" ויצאתי לדרכי אל עבר תחנת האוטובוס. בדיוק ברגע שבו הגעתי אל מעבר החצייה זיהיתי לשמאלי קטנוע על הכביש שאיבד שליטה ונכנס בפראות במכונית שעמדה לפניו ברמזור, מעיף לכל הרוחות את הרוכבת ששניה אחר כך התחילה להשמיע צרחות לא אנושיות. האמבולנס לקח אותה. ככה זה.
נדמה היה לי שמנסים לסמן לי משהו מהשמים, משהו בסגנון "אל תדאג, אתה לא תמות, גם היא לא, אבל גבר, זה הולך לכאוב!". באותו הרגע הרגשתי קצת את הקרום שלי נסדק, רק קצת.
בתפילה חרישית עליתי לאוטובוס מפוצץ שהזכיר לי את ימי ראשון "העליזים" של חזרה לבסיס, בוחן את ההוא שעומד עם מעיל גשם כבד במרכז האוטובוס בחום וצפיפות של ארבעים מעלות. הוא קלט שאני קולט אותו וחייך. התיישבתי ממש קרוב אל מרכז האוטובוס וראיתי בדיוק מה עובר לו בראש. בסוף הוא הניד ראשו לשלילה כלפי, ירד באחת התחנות לפני שעלה על הקו הבא, כאילו לסמן לי "חבוב, אני לא זה שהולך לגאול אותך". ככה, זה לא.
הגעתי ושלפתי קופסת סיגריות שקניתי בדיוטי בדרך חזרה מסיני. על הקופסא היה כתוב בענק "smoking kills!. ככה זה. סיני, אה? ככה זה!
בזמן שעישנתי את הסיגריה לפחות ארבעה אנשים שאלו אותי איפה לומדים את זה ואיך מגיעים לאן. כנראה שאני נראה מבוגר מדי מכדי להתחיל רק השנה. הם כולם מסתכלים וחושבים "הוא הכי מבוגר, מה שבטוח זה שהוא ימות לפני כולנו". ככה זה.
שיעור ראשון, יותר נכון סדנא ( מאז "נגרות" בכיתה י' לא הייתה לי סדנא...), וכבר אחרי שתי דקות היה ברור לכולם דבר אחד- המרצה הומו. הקרום שלי אוטומטית חטף מכה, ופתאום לא היה לי נוח כל כך בכסא.
במשך השעות הבאות נדהמתי מכך שהרבה לא השתנה מאז תקופת בית הספר. בהפסקה חלק יושבים במחששה, "המאגניבים" יושבים על הברזלים בכניסה, והחננות רצים לצלם בספריה. בתיכון הסמוך למכללה אחד הילדים חטף אבן בראש ופינו אותו לבית החולים. ככה זה. בשיעורים כבר אפשר לזהות את התוכים שכותבים כל מילה, את הסתומות שמבקשות להאט את הקצב ושיכתיבו להן כל דבר, ואת שלושת היחידים שמשתתפים בכל השיעורים ותמיד פולטים שטויות עד כדי כך שהמרצה מתחנן "יש מישהו אחר?" מה שכן אין יותר פתקים, רק s.m.s , אפילו אני קיבלתי אחד, שנייה לפני שנגמרה לי הבטריה ומת לי הטלפון. ככה זה.
הרגשתי כשותף ב"אורגיה של בתולים", לכולם זאת הפעם הראשונה רק שבמקום לעשות את זה בצורה אינטימית, בחרנו לעשות את זה כולם ביחד וככה זה גם נראה, כי אף אחד לא ממש ידע מה הוא עושה. זה אפילו לא כאב כי אף אחד לא מצא מה להכניס לאן. כולם חוץ מהמורה ההומו שהיה מבסוט. הוא נגע לי קצת בטוסיק כשעברנו אחד על פני השני במסדרון, בדרך החוצה אל האוטובוס. המסדרון צר ולכן קרתה התקלה. הוא מציידו משך בכתפיו לאות "ככה זה", ונעלם.
בדרך חזרה האוטובוס עבר בתל-ברוך שם ראיתי כמה עשרות זונות, לא ברור מאיזה מין. לחצי מהן יש איידס. לאיידס אין תרופה וכל מי שנושא את הנגיף ימות ממנו בסוף. ככה זה.
הגעתי הביתה, עייף ומחולל, נשכבתי על המיטה כשחברתי לצידי, מתעניינת איך הייתה הפעם הראשונה. מיששתי את עצמי וגיליתי שזהו, אבדה תמימותי, הקרום נקרע. כשניסיתי להסביר לה את זה היא פשוט חייכה אלי, משכה בכתפייה ואמרה לי: "ככה זה".
