מאיפה פרץ הדביקות הרוחנית הזאת? שאלתי את עצמי, עדיין עמוסה באושר פתאומי. ועוד בעוד יום רגיל של מבחן, עבודה, טיול קטן בגוש דן, ריצה, ביקור קרובים וצילומי נוף. ואז זה קפץ עליי, תקראו לזה הארה, מנת יתר או פוסט-השתכרות-שמחקה-לי-את-המוח-סופית: אין שום סיבה לא להרגיש מעולה. וכך, בהפכו לגורואית סטודנטיאלית וחטובה, החלטתי לשתף את העולם בחכמתי הנשפכת ולתעד זאת בתקציר עשרת הדיברות לסטודנט המאושר:
ראשית יש להפסיק להתעסק כל כך בדיכאון. הרי כל דבר שמתעסקים איתו יותר מדי יישאר בסופו של דבר במחשבה, אז זה נחמד שכל פעם אנחנו מוצאים תרופות חדשות למצב רוח רע, שבדרך כלל כוללות אחוזי אלכוהול שהיו יכולים לחטא כל פה ממוצע בכנסת, אבל התרופות האלה הן סתם. בעצם, כמו כל התרופות, הן מטפלות בסימנים שעל פני השטח. ולכן, הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות לעצמכם זה להפסיק לנבור בדאונים האישיים שלכם, בעזרת צריכה נבונה של חברים.
זאת אומרת, אין כמו חבר טוב שיעשה לכם מסג', ייקח אתכם לטיול, יבשל לכם אוכל ויפוצץ אתכם במכות. אני שמה לב לחשיבות של הפעולות האלה כי אני מתגוררת לי בעיירת סטודנטים שהולכת ומתמלאת בפליטים צעירים, יבוא ישיר מהמזרח הרחוק. הם באים לשפר את הנזק מצריכת יתר של דשא ע"י מילוי המוח בחומר אקדמי מדאיג. בכל מקרה, זה באמת נחמד כשחיים בקומונה עמוסת כלבים חמודים וסטודנטים מצחיקים (או להיפך) , כמו מוסד לדיור קהילתי מוגן מפני מצבי רוח רעים.
עוד מרכיב חשוב למד האושר הוא אהבה. אם מרדימים לרגע את הקיטש, אפשר לראות שזה די אפשרי לאהוב הרבה דברים טובים, וגם אנשים. אני לא רוצה להישמע כמו פרסומת לטמפון, אבל זה ממש כיף לרקוד בבוקר, ולקפצץ בין לבין (בנים, השורה האחרונה לא חלה עליכם). אז נכון שזה נראה כמו מחזמר, אבל נא לשים זין. מה שעושה לכם טוב זה מה שחשוב..
חוץ מנטייה לריקוד מושחת בבר הקיבוצי, יש לי גם נטייה להתאהבות. עכשיו, זה בסדר אם זה מגיע בכמויות סבירות של מספר פעמים בשנה, אבל חשוב לשים לב לאובייקט הניצוד. בדרך כלל, זה מישהו שהיה עונה לקריטריונים של המן הרשע. למזלי, יש לי מנגנון הגנה עצמית שמפטר את ההתאהבות באותה מהירות שבה היא התחילה.
אולי התבגרתי, אולי ההתרחקות מהעיר הגדולה הועילה לי או שזה פשוט שאריות שרדונה, אבל הצלחתי להתאהב במישהו בגלל מי שהוא. לא כי פגשתי אותו במקום המתאים, לא כי הוא היה קשה להשגה, ולא כי הוא הכיר אותי מוואלה! סטודנטים (בעצם, כן). בכל מקרה, אחרי פעם וחצי שפגשתי אותו הבן אדם שכר אצלי פינה בלב, ודי טוב לו שם, לא רק כי הוא קרוב לאזורים האסטרטגיים. והאמת? גם לי טוב עם זה, אפילו מאוד. הוא הביא לי אוכל, היה טבע מסביב, וביצר פתאומי של הישרדות החלטתי לאבד את הבתולים שלי לטובת לילה בלתי נשכח. היה לי ממש טוב, וגם לו.
וזה מה שחשוב! לשרוף את ספר החוקים מייד, לזרוק את העצות לצד, לשבור את כל שכבות ההגנה ולתת ללב שלך לדבר... זה יגרום לכולנו להיות אנשים טובים יותר.
ביומן שלי כתוב (חוץ ממבחנים, ציונים ותזכורות כמו "לישון") : תעשי מדיטציה, תאהבי עם כל הלב, דברי עם ילדים (הם באמת יודעים הכל), לטפי כלבים, תצחקי, תרקדי, תקשיבי למוזיקה, דברי כל יום עם אנשים שאת אוהבת, תאמרי להם את זה, שימי קרם גוף, תתחבקי, תתפללי, תשתי הרבה מים, תאכלי שוקולד כשממש מתחשק, הקפידי להתנתק מהרדיו הטלוויזיה והמחשב לפחות פעם בשבוע, אל תאמיני בצרות אלא בשלום, תאהבי את עצמך, תצטלמי, תעזרי לאנשים ותעשי את כל מה שעושה לך טוב!
בהמון אהבה, ליליה
(לא, לא יהיה עוד טור כל כך נטול ציניות)
