ידע זה כוח, ומי יודע זאת יותר טוב ממני, מתרגלת בחסד עליון. לתמליל השחוק הזה מצטרף עקרון נוסף ומהותי לכל איש חינוך באשר הוא: כבר בגן ברוריה למדתי שאין דבר חשוב יותר מלדעת את האויב. לא, אני עדיין לא מדברת על לדעת את המרצים שלי במובן התנ"כי (גם זה יבוא, מבטיחה) אלא על לדעת את הסטודנטים. הגננת המסורה תמיד ידעה מי בוכה, למה, ואיך אפשר לפתור את הבעיה במינימום נפגעים, עוד לפני שנשמע הציוץ. שלא לדבר על הסקת מסקנות מתוך איכות הטיטולים למצב הסוציו-אקונומי של המשפחה,
דע את האויב אמרנו. ואני יודעת. הרבה מעבר למה שהסטודנטים היו רוצים שאני אדע.
בכיתות התרגול שלי, עקרון הקולקטיביזם פועל כמו קסם. איך, אתם שואלים? אני אחלוק איתכם מעט מן הסודות. לא מפני שאני נדיבה ואוהבת יצור ואדם, אל תשלו את עצמכם. אני עושה זאת רק לשם ההנאה הצרופה שמקנה לי הידיעה, שעכשיו גם אתם יודעים כמה עם הסטודנטים נלוז בעינינו, עם המתרגלים הבלתי נלאה. בדרך כלל מצפים מאיתנו להסתיר את זה, אבל לא הפעם.
האבחון של הסטודנט מתחיל ונגמר בלוח השנה. מספיק שאני מעיפה מבט בפלאפוני המעוצב כדי לדעת בדיוק איזה סוג שיעור עומד להיות לי, משום שסטודנטים מתחלקים בצורה דיכוטומית מוחלטת לשלושה סוגים: החננות, הטיפשים, והלא החלטיים. ולמרות רצוני העז להתעסק במין הגברי (מילולית ומעשית) כל האמור מיוחס גם לנשים. עם הסטודנטים חושב שהוא מורכב מיחידות מובחרות ומיוחדות? כולכם אותו הדבר.
מערכת השעות, גבירותיי ורבותי, היא ולא אחרת. היא זו שמצביעה באופן המהותי ביותר על אופיה של כיתת תירגול, ובצורה ישירה על הסטודנטים הנוכחים - נפקדים בה.
החננות אלו אותם אנשים שהחליט עוד בתקופת גן ברוריה שלהם מה הם ילמדו באוניברסיטה, במה הם יעבדו תוך כדי ובאילו משמרות, וגם הספיקו לחשב כמה זמן ייקח להם להגיע לקמפוס.
אותם אנשים שמעצבנים אותי בכך שהם מכירים את המאמרים יותר לעומק ממני, לא יתנו למזל לעצב את מערכת השעות שלהם. הם יבנו אותה חצי שנה מראש, יחשבו סטטיסטית את סיכוייהם השונים, וביום הגורלי יתקיפו את מערכת ההרשמה דרך האינטרנט והטלפון במקביל, ואם יש צורך גם יטרחו להגיע למזכירות חוג עצמה כדי להוריד ים של דמעות. את החננות לעולם לא תמצאו בשיעור של יום שישי או ביום ראשון בשמונה בבוקר. כדי ללמוד ברצינות, הם צריכים שינה בריאה ורעננות מלאה כדי שיוכלו להמשיך ולהטריד את עולם הנמלה הצר שלי.
השיעורים הנידחים של סוף השבוע או יום ראשון בבוקר, יאוכלסו בזן השני של הסטודנטים: הלא החלטיים. הם רצו ללמוד תקשורת, אח"כ החליפו לביולוגיה, וביום הראשון ללימודים החליטו על כלכלה ונשארו עם שעות שאף יצור אנוש עדין נפש שכמותי לא היה מכיר, אם לא היו בעולם סטודנטים חסרי החלטיות שכמותו. כיתת חסרי ההחלטיות מורכבת בדרך כלל מסטודנטים ממוצעים מבחינת מנת המשכל, אך מעופפים באופן כללי. בין אם בשל השעות המוזרות לבין אם בשל אסטרונאוטיות תמידית, זוהי כיתת הלא החלטיים המטרידה. אם אף אחד לא מקשיב למה שאני אומרת, אז למה אני צריכה להיות שם?
מה שמשאיר אותנו עם כל היתר. דהיינו הטיפשים. יום שלישי, ארבע אחה"צ. יום חמישי בשש בערב. יום שני בשתיים עשרה. מה עבר לכם בראש, יקיריי?! שעה שסביר לקום בה, היא לא בהכרח שעה סבירה במערכת. כל אותם לוקחי "שעות ביניים" למיניהם מהמרים שכנראה שאר המערכת, לפני השעה הנקובה או אחריה, תתמלא להם. בולשיט. הטיפשים שורפים לעצמם יום שיכול היה לעבור בעבודה או בשיזוף (עבורי) בכך שהם תוקעים לעצמם, אך במיוחד לי, שעה וחצי באמצע היום, שלא קשורה לכלום. אם הם טיפשים כל כך, אף תרגול כבר לא יעזור להם. אז למה אני צריכה להיות שם?
אז את מי עדיף ללמד בסופו של דבר, אתם שואלים? את עצמי, לבחינה האינטגרטיבית המסכמת את המאסטר. ואתם? תקפצו לי. את התואר הראשון לא סיימתי בזכות אף מתרגל ואין לי שום סיבה להפוך את חייכם לקלים יותר. כמה קל וטוב להיות רעה.
מתה עליכם, נתיניי הנאמנים!
