ההשקעה העצומה של זמן וכסף ברכישת השכלה אקדמית על ידי מאות אלפי אנשים מעידה על מקומם המרכזי של התארים האקדמיים בחברה המודרנית. ההשכלה האקדמית הפכה להיות עגל הזהב אליו אנו סוגדים. התואר הראשון ואלו שאחריו מנצנצים באורות של סטאטוס חברתי, הצלחה כלכלית ומענה לבעיות חיינו.
היום כעשר שנים לאחר שהשגתי שני פסלונים של עגל הזהב הזה, אני נוכח לאכזבה שלי ושל מאות סטודנטים שלימדתי והרציתי להם לאורך השנים, מהמענה החלש שנותן הידע האקדמי לצרכים של חיינו. בספרו "לפרוש עשיר לפרוש צעיר" מבטא רוברט ט. קיוסאקי (מחבר הספר "אבא עשיר אבא עני") רבות מן הסכנות הטמונות באידיאליזציה שנוצרה סביב האקדמיה. בין השאר הוא מדבר על כך שהשקעת כל המשאבים העיקריים בהשגת ציונים לשם רכישת התואר מובילה להזנחת הרכישה של ידע רב, החשוב ליצירת חיים מאושרים ומשגשגים מבחינה כלכלית, חברתית ואישית.
הידע זה הינו הידע ההתנסותי חוויתי והוא כולל בעיקר רכישת מיומנויות אישיות וחברתיות. מיומנויות אישיות כוללות בין השאר תפקוד יעיל וקבלת החלטות במצבי משבר, תכנון פעילות והוצאה לפועל של התכנית, ניהול זמן, יצירת סדרי עדיפויות נכונים, הפקת לקחים, התמודדות עם מצבי לחץ וכישלון, עיקביות ונחישות.
מיומנויות חברתיות כוללות, בין היתר, תקשורת ברורה ואפקטיבית, יכולת הקשבה והתעניינות, בניית קשרים אישיים וחברויות, יצירת קירבה ואינטימיות, עבודה בצוות, שיתוף פעולה. כל המיומנויות הללו הן הבסיס לכל הפעילות והאנושית ומקבלות משקל גבוה מאד כיום אפילו אצל כל מעסיק או שותף עיסקי אליהן תרצו לחבור.
נושאים אלו מעסיקים כל אחד מכם, בין אם חשבתם עליהם במפורש או באופן פחות ברור. מדוע אם כן כה מעט מושקע ברכישת מיומנויות אלו ?
אחת התשובות היא שבמציאות היומיומית שלנו מעטות האקדמיות, אשר מלמדות כיצד רוכשים מיומנויות אלו ומועטת פי כמה הידיעה אודות קיומן. מענה נוסף ניתן למצוא ביהירות האנושית בנוסח "רק אני יכול ללמד את עצמי", "יש דברים שצריך ללמוד לבד" וכדומיהם.
לבסוף אפשר לומר שההשקעה בלימוד אינטלקטואלי נראית כדרך הקלה ביותר, הדורשת רוב הזמן רק מימד אחד של היכולת שלנו והיא היכולת השיכלית, הזוכה להאדרה בתרבות שלנו.
רוצה אני לומר שככל שתקדימו ותפתחו את המיומנויות הללו, כך תבנו מוקדם יותר את הבסיס להצלחה והאושר שלכם. נשאלת השאלה - מה אתם יכולים לעשות כדי לפתח את עצמכם כבר עכשיו בין אם אתם בתחילת התואר הראשון, השני או הדוקטורט שלכם ובין אם אתם בסופם ?!
בואו ניקח לדוגמא את השאיפה של סטודנטים רבים שהתואר כבר ייגמר. התחושה הרווחת הזו מכניסה סבל רב לחייהם של סטודנטים וכל שיעור או בחינה הופכים למסע אלונקות כבד מנשוא. הדוגמא הזו ממחישה דפוס אנושי של חוסר שביעות רצון וניתוק מהמציאות הנוכחית תוך תקווה למציאות עתידית טובה יותר. ברוב המיקרים אותם סטודנטים ימצאו את עצמם כאנשים מבוגרים שמחכים שהעבודה תיגמר כדי שהם יוכלו לצאת לפנסיה.
נשאלת השאלה איך מתמודדים עם התופעה הזו. התשובה מצויה בפיתוח היכולת להיות מסופקים ומרוצים בחלקכם. כן, בהחלט ניתן לפתח את היכולת הזו. אחת הדרכים הראשונות היא להיזכר שמה שעובר עליכם זה בדיוק מה שבחרתם שיעבור עליכם. רובנו בוחרים לימודים, קריירה, חברים, בן או בת זוג ומתנהגים אחר כך כאילו הקשיים שמציבות בחירות אלו אינם שלנו ולא רצינו בהם. ההיזכרות הזו מפסיקה את ה"קורבנו?ת" שלנו.
דרך שניה היא הפסקת ההרגל של נתינת תשומת לב רבה למה שעדיין לא הוגשם ובניית הרגל חדש של נתינת תשומת לב להצלחות שלנו החל בקטנות ביותר. אתם יכולים, למשל, לכתוב בסוף כל יום עשרה דברים שהצלחתם בהם ולעולם לא לוותר עד שתמצאו עשרה לפחות. התרגיל המוצע כאן אולי ייראה לכם בנאלי במקצת, אולם חשוב להבין שהמוח שלנו מאמין במה שנשכנע אותו. אם נחזור וניתן תשומת לב למה שעדיין לא הוגשם, המוח יאמין שאנו חיים בחוסר ויפעל פעולות של ייאוש ומצוקה. אם נחזור ונחזק את ההצלחה שלנו, המוח יאמין שאנו חיים בשפע ויפעל פעולות מלאות ביטחון עצמי.
