כמה פעמים בחיים חשבתם שעליתם על רעיון שהולך להיות הטרנד הבא בעולם? המצאה שתשנה את פני האנושות, משהו לטובת הדור התרבותי של שנות האלפיים? לשלושה חבר'ה צעירים מל אביב, באמצע שנות העשרים בחייהם היתה הארה כזו לפני חצי שנה, שניים מהם מילצרו במסעדות העיר הגדולה, שלושתם סיימו את הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין ויחדיו הם החליטו לשלב בין שני העולמות. כך נולדה ההצגה של תיאטרון "בתיאבון" שאין מילה בלקסיקון השפה העברית כדי להגדיר אותה.
מכיון שכך, נתחיל בבעיטה במוסכמות, זו לא רק האווירה הקלילה והנינוחה, וההרגשה הבלתי מכופרת והכייפית שיש במסעדה, זה גם החביבות של כל הצוות, הפתיחה הלא רגילה של המופע וההרגשה שאתם פשוט נשאבים לתוך ההצגה. אבל רגע, אמרנו מוסכמות, מה לגבי האוכל, הרי אנחנו נמצאים במסעדה, כך לצד ההצגה, עולות להן בסך מנות טאפאס מדהימות ממטבחה הלא ממש כשר של "תהל". האמת, לי יש קצת בעיה לאכול ולראות בו זמנית, כך שאת המנות אכלנו לפני ההצגה וגם ברווחים הקצרים שבין סצינה לסצינה.
העלילה סובבת את אותה "הצגה" שאמורה להתחיל, ומלאה בדמויות בולטות מעולם המסעדנות. גיטריסט ג'אז, זוג קבצנים, שומר, מלצר, הלקוח הקבוע וזוג שלא מפסיק לריב
תפריט לא ברור, סכו"ם מלוכלך ומלצר מבולבל הם רק חלק מהדברים שגורמים לדמויות לחרוג מהכללים הנהוגים במסעדה. זירת ההתרחשות חותרת בין האבחנה בין שחקנים לקהל, בין הרפליקות הכתובות ואילתור שנולד בן רגע. הדמויות מתחלפות במהירות ונוצקות אחת מהשניה, הגודש הזה הוא אולי עקב האכילס היחיד של ההצגה, אולי במקרה וכנראה בכוונה הן נשארות שטוחות (מה שאי אפשר להגיד על גודלן...) וכך יש לצופים הזדמנות להנות גם מהאוכל וגם מחוסר הרצינות המוחלט ששולט בהצגה.
קארין שטרית, זיו מרום וצבי סהר , שלושת השחקנים, משנים תלבושות, מענטזים, גדלים, קטנים מנהלים דיאלוג עם הקהל ועם עצמם ובעיקר עושים שמח. כמעט לא קורה שאתה חש שההצגה מוצלחת ממש מהרגע הראשון, בדרך כלל יש לזה סימן אחד ברור (הנה קיבלתם טיפ, תכף מגיע החשבון) הסתכלו על השחקנים ותראו אם הם באמת אוהבים את מה שהם עושים. על האנשים שעושים את ההצגה אפשר לומר הרבה דברים, הם עדיין בתחילת דרכם, המשחק משובח אבל יש עדיין ירידות ועליות ברמתו. אבל וזה אבל גדול, הסימן הכי חשוב להצלחה הוא שהם נהנים וכשהם נהנים גם הצופים במסעדה מתפננים וכך החבילה שכוללת ארוחה והצגה הופכת בשלישי בערב לדבר הכי חם בעיר.