בבוקרו של יום שישי חורפי ונעים נאלצו תלמידי בית הספר לתסריטאות להרים את גווייתם מהמיטה החמה ולכתת רגליהם לעבר הסינמטק.
הסיבה: שוק התסריטים 2004
המטרה: למכור את מרכולתם (תסריטיהם) לכל המרבה במחיר בעדיפות למפיקים ובמאים תוצרת חו"ל.
ההישג: נמוך ומטה.
תכינו גימיקים מדליקים, תכתבו סינופסים מיוחדים, הורתה לנו מנהלת בית הספר ואני הלא יצירתית בעליל חשבתי מיד איזו אטרקציה אני יכולה לשים בדוכן מלבד את עצמי במיני שחור, מגפים עד הברך וכובע בוקרים.
מה לעשות שאני לא הטיפוס שגוזר ומדביק כל מיני קישוטים ורעיונות לסלוגנים הם ממני והלאה ומה שיש לי למכור זה את עצמי ואם אין אני לי מי לי. וחוץ מזה, עם כל הכבוד מה יעדיף המפיק מפוקס לקרוא את תקציר הסרט של הבחורה שאפתה עוגיות קוקוס או למצוא את עצמו ב small talk על הקונפליקט הסמוי בסרט שכתבה הבחורה עם הרגליים הארוכות.
בשעה 12:00 התחיל ההפנינג על רקע שירים מסדרות וסרטים שהדי ג'יי הוציא מהבוידעם בנוסח שודדי התיבה האבודה וספינת האהבה. באותו רגע ריחמתי על תושבי האזור התל אביבים שרצו לישון עד מאוחר ביום שישי ונאלצו לקום לנגינת מלחמת הכוכבים.
ההמון שהיה אמור לזרום בהמוניו זרם בטיפין טיפין ולצערנו כלל יותר סטודנטים לקולנוע מאשר אנשי הפקה שהיו אמורים לגלות אותנו. הדוכן שלי היה ריק מאנשים בשעה הראשונה מה שגרם לי לחשוב שאם עוד חצי שעה לא יגע שום מתעניין אני הולכת לעמוד על שולחן ולהתחיל במופע סטרפטיז הכולל גם מכירה פומבית. כל תסריט שמישהו לוקח אני מורידה פריט לבוש. סטודנט דתי שהגיח לפתע לעמדה שלי קלקל את הפנטזיה. הדתי הביא לי את הספתח ומדי כמה דקות הגיעו עוד אנשים שבמקום לקחת את התסריט ולומר לי שהם לא ראו דבר כזה בחיים ושטלפון ההצלה יגיע בימים הקרובים, הם התחילו להעביר ביקורת בונה. סליחה חבר'ה, עם כל הכבוד את אמיר קמינר השארתי היום בבית. עלה על כולם ההוא שקרא את התסריט שלי "ביאליק פינת פרישמן" ואמר: מצטער בובה אבל אין, ביאליק בחיים לא היה פינה של פרישמן. לפני שאת כותבת שם כזה של סרט תבדקי קצת במפות". אופס, פדיחה. כמובן שיצאתי מזה יפה והסברתי לו שמדובר כאן באוקסימורון מיטונימי עם רובד אירוני. הוא כמובן לא הבין אפילו מילה ממה שאמרתי והתחפף מהר.
והיה את הגבר שסתם עבר במקום בדרך לראות סרט של הסינמטק , נתקל בסוכריות שקנינו בשוק ושמנו בדוכן , לקח סוכריה והתלונן שהן מקולקלות. ובל נשכח את הבחורים שנתקעו שעה עם התסריט שלי ורצו בסוף להחליף איתי פרטים במקרה ואני ארצה שהם יעזרו לי לפתח את הרעיונות שלי מחדש, אבל בשורה התחתונה רצו לפתח את כישורי במיטה .
האירוע הסתיים בדיוק בשעה ארבע עם שישה אנשים בסך הכל שהתעניינו בתסריטים ההזויים שלי וסביר להניח שגם לא יתקשרו אליי. הבחורה שאפתה מאתיים מאפינס חזרה עם חצי מהם הביתה, אני חזרתי עם רכבת גדולה בגרביון ועם מסקנה חד משמעית שאותי לא תראו כאן בשנה הבאה.
