את מרגישה ממש כמו במשחק סוני פלייסטיישין, את חושבת שהמשחק האדיוטי שלו נגמר ועכשיו סוף סוף תתלו ביחד את וילונות השיפון שקנית לפני חודש, ואז מגיע משפט המחץ: ממי זוזי את מסתירה לי ,עברתי שלב אני לא יכול להפסיק עכשיו.
מתחתנות יקרות, אפשר לומר ששלב ההצעה הוא אחד השיאים בתכנון המשותף של החתונה שלכם. ובמילים אחרות: אם אין אני לי מי לי?
נתחיל ממוטיב משותף לכל השלבים: מבט עייף וזגוגיתי בעיניים, אפטיות, ניסיונות התחמקות כושלים וחוסר סבלנות.
אנחנו, נשים צעירות ומלאות אמביציה שכמותנו, סורקות את האינטרנט, מסננות ומנפות מידע, מורידות מפות דרכים, מככבות בפורום חתונות ברשת, מתקשרות כמעט לכל גן ואולם מחדרה ועד חולדה ובסוף יש בידינו רשימה ארוכה של מקומות לבדוק. ואז זה מגיע: אני לא יכול היום, יש לי פרוייקט דחוף בעבודה / יש משחק כדורגל חשוב שאסור להפסיד / אני מת מעייפות / נתפסו לי השרירים אתמול בחדר כושר לא יכול לזוז וכו'. בסופו של דבר הוא משתרך אחריך בעיניים טרוטות, מספיקה לו סקירה של דקה כדי למלמל: נראה לי בסדר, לא יודע, תעשי מה שאת חושבת. את לעומתו, בודקת ביסודיות את השירותים את הבריכה, את החופה את מצב הדשא ואם יש פינה אלטרנטיבית, בעוד הוא יושב ומחכה שהסיוט ייגמר ותחזרו הביתה.
כשאתם מגיעים למקום שמוצא חן בעינייך, את חייבת לחזור אליו לפחות עוד פעמיים אולי אפילו שלוש כדי להיות בטוחה.
אחרי המקום בא הקייטרינג: בופה או הגשה? חלבי או בשרי? מתוחכם או עממי?
את קובעת לכם טעימות ומגיעה כמובן בליווי צמוד של אמא שלך. על אמא שלו את מוותרת כי מה היא מבינה בחתונות. אתם באוטו, בדרך לטעימות, הוא נוהג, את ואמא שלך הוגות את התפריט הקולינרי. רמת המעורבות של בעלך לעתיד בתפריט היא הריכוז בניווט כי אין לאף אחד באוטו מושג איפה זה מושב ישרש.
את יודעת שגם ככה הוא שונא אוכל מתוחכם ואוהב רק המבורגרים עם צ'יפס או מקסימום שניצל אז למה הוא היה חייב לבוא????
על עיצוב המקום או בחירת מרכז שולחן אין בכלל מה לדבר. בדירה השכורה שלכם אין פריט אחד שמסגיר נוכחות גברית (חוץ מהמשקולות במרפסת ואולי גם מערכת קולנוע ביתי).
את שואלת אותו מה דעתו על מפות ורודות עם סוכריות גומי אכילות בצורת תות כי זה נראה לך מדהים ומקורי והוא שולח לך מבט ספק המום ספק מוטרד. הוא לא עונה לך במילים אבל מקווה שאת כבר תביני.
בקיצור, בשלב הזה רק אם יש לך חרטות לגבי כל העניין, כדאי לגרור את החתן המיועד לפגישה עם המעצבת.
את ההזמנות את מנסה לכתוב ביחד איתו: אולי שיר או תמונה של שניכם? לחרדתך את מגלה שהאפטיות רק מתגברת ככל שמתקרב המועד. נראה כאילו כל העניין הזה נמצא אצלו בהכחשה אחת גדולה. והרי הזמנה היא סוף הדרך. אי אפשר להתחרט, שחור על גבי לבן זה כתוב: "אנחנו מתחתנים".
"תעשי מה שאת רוצה ממי את יודעת שאני לא טוב בדברים האלה". אז במה לעזאזל אתה טוב? וזהו בדיוק השלב למחשבה נוספת: למה בעצם כדאי לך להתחתן עם הפלגמט הזה? ברוב המקרים התשובה נמצאת אי שם בהרכב הגנטי ממנו עשויים הגברים.
אנחנו מחפשות מאפרת, ספר, נעליים, פרחים, מרכיבות דיאטה ואפילו מבררות על הלבנת שיניים. אנחנו רוצות להיות ג'וליה רוברטס אפילו אם זה רק ליום אחד, וחיוך צחור שיניים הוא חלק מאישה יפה לא?
וטבעת? אנחנו עוברות בכל החנויות, משוות מחירים, מקיימות דיון מעמיק וסיעור של מיטב המוחות הנשיים שמקיפים אותנו לגבי צבע הזהב (צהוב אדום לבן מט מבריק) והם בכלל לא רוצים טבעת. זה לא נוח להם. תירוץ שחוק: "אפילו שעון אני לא עונד". בצעד נואש את מנסה לשכנע אותו שגבר נשוי הוא גבר סקסי יותר ויתחילו איתו נשים רבות בעבודה.
וטיפ לסיום: היי חזקה! התעלמי ממבטי הרחמים של העוברים והשבים ברחוב דיזינגוף, רחוב החתונות, כשאת ובעלך לעתיד פוסעים יד ביד מאוהבים מתמיד (הוא משתרך אחריך בגמלוניות) אל עבר המעצב הבא.
