את המהפכה האיסלאמית באיראן של סוף שנות השבעים הוציאו לפועל סטודנטים, כמובן מבלי להיות פונדמנטליסטים נלהבים בעצמם, אלא מפאת חוסר חופש הדיבור בארצם תחת שלטון מונארכי. את כיכר טייננמן בסין מילאו סטודנטים סינים שמאסו בקומוניזם הטפל בארצם . באיראן של היום, שוב אלה קולות של סטודנטים שקוראים לרפורמות בשילטון שהמרצים שלהם אז, סטודנטים בעצמם - הביאו לארצם. סטודנטים רבים באירופה וארה"ב יוצאים לרחובות בכל הזדמנות כדי להביע התנגדות לגלובליזציה, למלחמה בעיראק, ל"כיבוש" הישראלי ואפילו כנגד ניסויים גרעיניים ושאר מיני עניינים סביבתיים. בארצות אירופאיות רבות לימודים אקדמאיים הם לרוב מסובסדים, חינם עד לא יקרים בכלל, ואילו בארה"ב המבחר וההפרטה של החינוך הגבוה מספקים מענה אקדמי הולם למעמד הביניים, לעניים וכמובן גם לעשירים שכר לימוד מלא לתואר שני נע בין 9,000$ ל 120,000$.
בישראל יש לסטודנטים מעמד מיוחד הם משמשים לרוב כלי ניגוח בתקציבים שהם ממילא פוליטיים. מאגדים ומקבצים את הסטודנט הישראלי לכל הפגנה, כל אופוזיציה דורשת להפחית את שכר הלימוד בארץ וכשהיא שוב בקואליציה הכל נישכח הסטודנטים הם כלי מיקוח שיוצא וניכנס לארון כל עת שצריכים אותו... הרי ממילא הציבור הזה, ציבור הסטודנטים, הוא בעניין שלוש עד ארבע שנים ואחר כך יש כבר דור חדש שאפשר לרקוד על קשייו. הסטודנט הישראלי הוא הבן של אלה ההורים שעל אף כל הקשיים עוזר לממן אותו, ולא הממסד חלילה.
הסטודנט הישראלי לא יוצא "חוצץ" כנגד איש או דעה, שכן אין לו זמן בין שיעור למישמרת (ושיגיד תודה שקיבל משמרת יחשוב לו מנהל העבודה שלו) ולשעת שינה חפוזה. בסוף הלימודים, הסטודנט הישראלי יכול רק לקבל את השוק, שרק חייל משוחרר יכול לחטוף בארץ הזאת "מה קורה פה לכל הרוחות?" ישאל עצמו, ואז יאמר את מה שאמר לעצמו כשהישתחרר מהצבא כמה שנים קודם לכן: "פה אני לא נישאר". ובסופו של דבר כלום לא קורה וכלום לא רואה יש עתיד? אין עתיד? אין עונה.
