במגזין זה כותב צעיר בשם צי'לו. אני לא מכיר אותו, שמעתי שהוא אדם נחמד, הוא בוודאי בעל שאר-רוח ייחודי. אני קורא אותו בשקיקה, כתיבתו קולחת. טרימנולוגיית עולם הסם שלו מעודכנת. את הווי הסטלנים שמתוכו הוא כותב הוא מעביר במדויק, בחיוניות. צ'ילו וחבריו לא הגיעו במקרה לעולם בו הם חיים.
בסוף שנות התשעים, כחלק ממסע החניכה של ישראלי באשר הוא ישראלי, נסעתי אל ארצות הנכר , קרי הודו, והתגלגלתי אל חוף ימה של מדינת גואה. שם, בחופים הלבנים, בקצה הדרום מערבי הנידח של חצי היבשת, רחוק מהבלגן הלא ייאמן של בומביי ודלהי, גרים להם הודים, רבים מהם נוצרים. תיירים לבנבנים מהמערב השבע באים לבקר ומגלים בחדווה את בגדי הפשתן. הישראלים נמצאים בכל עת ובכל מקום. יש כמה אלפי בני-ישראל בגואה שמרגישים, לעצמם, כמו מיליון איש. ולכל מי שלא ישראלי, כלומר לכל ההודים והתיירים, הישראלים מרגישים כמו עשרה מיליון לפחות.
כאשר הישראלי יפגוש בצ'ארס המתוק והמרגיע שמגיע מצפון הודו, בפרחי המריחואנה המשמחים שגדלים בכל מקום בחצי היבשת, בכמויות הגדולות ובמחיר הזול. לא יוכל להשיב את נפשו מרוב שמחה. מייד יקנה ככל אשר יוכל, ירכוש לו בחנות לממכר חפצי יד, צ'ילום (מעין מקטרת ייעודית) או יתקין לו מבקבוק קטן של מים מינרלים באנג "כחול לבן". לחילופין סתם יקנה ניירות גילגול וטבק.
את הכמות הגדולה ייעשן כל הזמן, בכל מקום ובחבורות גדולות. בחבורה ממוצעת של עשרה ישראלים (שלושה מכירים עוד מהארץ, השאר נספחים מהטיול). כולם מעשנים, מי יותר ומי פחות. לחבורה זו כללי טקס מחייבים, יש זה שקונה ויש זה שמכין, יש מי שאחראי על קניית המאצי'ז ('האוכל שאחרי') ויש מי שמנגן רע על גיטרה לא מכוונת. בחבורות שנוטות לאלקטרוני יהיה גם מי שידג'ה על מערכת קטנה למען חבריו.
לא תמצא חבורות של עמים מערביים אחרים עושים כדבר הזה. לא תמצא בקרב העמים מלבד תפוצת ישראל, חבורות ענק, שמהלכות אימים על אנשי השכרת החדרים ומשטרת החופים ההודית. התיירים המערביים בתמימותם ובצדקנותם יהלכו בין הבריות, תושבי המקום, לבושים ב"לבוש הודי אוטנטי", יטיילו בחבורות קטנות וילכו לכל מקדש נשכח, ייכתבו ביומן את רשמיהם ויישלחו מכתבים לכל מכריהם. עישון מריחאונה, בוודאי, אבל במשורה, בשביל הכיף, ג'וינט בגודל סביר, עובר מיד ליד, משמח לבב אנוש.
בסופו של דבר מוחם יתרכך ולא יצליחו יותר להשמיע משפט בעל מבנה של נושא-נשוא. עיניהם יבהו בחלל כמו עיניו של דג לא טרי בשוק הכרמל. השיחות עם ההורים דרך הטלפון יהפכו למטרידות ומבולבלות. מתישהו גם יתגלגלו חזרה לארץ. רזים מאוד, אובדי עצה וחסרי כיוון. איכשהו ימצאו עבודה, רבים מאוד גם ימצאו עצמם, במפתיע, באוניברסיטה או במכללה.
תאומיו הרוחניים של צ'ילו, יבלו את שעותיהם הפנויות ביחד, בדירת שותפים מוזנחת באחת מהערים הגדולות, תמיד מתחזקים בעזרת מריחואנה במחיר מופקע. שיחותיהם יהיו כבעבר, הזויות, מצחיקות מאוד, בלתי נגישות בעליל. הם לא מכורים למריחואנה, אך יצטרכו לא לעשן כדי להצליח במבחן, לעשן כדי להמשיך להנות בחיים, לא לעשן כאשר הולכים להורים, לעשן כדי לגמור, לא לעשן לפני בדיקות שתן למשרת שומר באחד מזרועות הביטחון. הם לא מכורים למריחואנה, היא פשוט כל עולמם.
