אני יושבת בקפיטריה. מולי יושב חוטיני. מבט אחורי מראה גב מפואר בחולצה צמודה מחובר לישבן במכנסיים בגזרה נמוכה. כל כך נמוכה עד שאפשר לראות מה נמצא מתחת. חוטיני אדום. כל המשולש בחוץ, לא רק פיסת בד. החוטיני מתוח עד למותניים, המכנסיים מתחילות באזור הירכיים והחוט איפה, אני שואלת את עצמי. והאם היא שואבת הנאה מהמצב הזה? עולה בלבי החלחלה. אבל אני לא יכולה להפסיק להסתכל. אני יושבת ובוהה במשולש החוטיני, נמשכת ונדחית בו-זמנית. עכשיו כבר רוב הסטודנטים בקפיטריה עלו על זה, וקפיטריה שלמה בוהה לה בתחתונים ומתארת לעצמה מה המצב שם מתחת. וכמו שמדברים על כינים ומתחילים להתגרד, כך סטודנטיות מנסות לשלוח את היד באלגנטיות אל המכנסיים שלהן, לנסות להוציא את התחתונים שלא נכנסו לשם. משנות תנוחה, מעלות את המכנסיים לקו המותניים, מורידות את החולצה שתכסה כמה שיותר, והיא? פתאום היא קמה. תכניס את היד לסדר את החוט? לא. היא בוחרת ללכת לדרכה. יש לה משולש חוטיני אדום, והיא גאה בו.
ועכשיו אנשי הקפיטריה נשארו בחסר. פתאום ריק. ומה יעשה סטודנט בריק, שכבר גמר את הקפה שלו, אבל יש לו עוד שעה חופשית לשרוף? עשרות פלאפונים עולים מולי. מכל הצבעים מכל המינים. אנשים יושבים סביב שולחנות ומדברים, אבל עם עצמם. תראו אותם. יש להם פלאפון - יש להם חברים. נותנים לשיחות של "אחותי" ו"גבר" לסרטן להם את המוח, אבל העיקר להצהיר על סטטוס: זה לא שאני לבד, והרי ההוכחה: יש לי מכשיר אלקטרוני קטן. נכון. אתה יכול להתקשר לאמא שלך ולספר לה שוב ושוב על הציון במבחן. כן, את יכולה להתקשר לחבר שלך בפעם השמונים ולספר לו על הדקה האחרונה שהעברת. אבל ליצור קשר עם בני אדם אחרים? למה?
ויש אנשים שאין להם למי להתקשר. אבל לא לדאוג, הם פותרים את זה. "אני מחפשת צלצול". אומרת לי זאת שיושבת לידי ולא קולטת שאני בעצם מנסה לשרוף אותה בכוחות מיסטיים. "זה יפה?" חמודה, מוסיקת מעליות יותר טובה מזה. "זה מתאים לי?" יקירתי, גרעפסים של פרות יותר מתאימים לך מזה, אבל זה טוב, למעשה זה נהדר, רק תפסיקי. צלצול אחרי צלצול והיא יושבת שם בפרצוף מרוכז כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. עוד צלצול ועוד אחד, לפעמים היא מסתכלת עליי במבט של ילד מרוצה. איזה יופי! השיר החדש של האחיות פיק! איזה יופי! שירי שנות השבעים. יופי, מותק, זה כל כך מעניין אותי עד שאני מוכנה לקנות ממך את הפלאפון ברגע זה, העיקר שתחדלי. או שתמותי. את יכולה לבחור.
וכמעט אף אחד לא אוכל. חברה, תגידו, אם אתם לא יוצרים קשר עם בני אדם לפחות תאכלו משהו. ידעתי שזה לא כל כך טרנדי לאכול עכשיו. קרואסון, עבר זמנו בשנות השמונים, סנדביצ'ים וסלט נעלמו בשנות התשעים ופסק-זמן לא מסתדר עם שיטת הנקודות של שומרי משקל. אני מבינה, קפה בכוסות קלקר לבנות זה לא לעניין. ארטיק על מקל זה לילדים קטנים. מה נשאר לכם, חוץ מהפלאפון? תפסיקו. תפסיקו מיד להזיל ריר. ההיא עם החוטיני לא תשוב.
