שתי אחיותיה התחבאו בינתיים, לא רחוק מהמקום בו הייתה יערה, אבל הכיוון של הסכין לא הותיר הרבה מקום לספקות.
יערה הייתה רגילה לכאב, גם למגע הקר של הסכין, אבל היא רצתה הפעם להגן על אחיותיה, שלא יקרה מה שאירע בפעם שעברה. יערה החלה להזיע, הרטיבות של הגוף, היא ידעה, יכולה גם להשפיע על בעל הסכין, היא זכרה שבפעם שעברה זה היה קרוב, קרוב מדי. הפעם לא היה בליבה ספק, הסכין תגיע כבר אליה.
היא זכרה את מה שאמרו לה הוריה מזמן מזמן, כשעוד הייתה קטנה ובקושי נראית. " כשיגיע זמנך, את תביני שמיקומנו על העולם זמני ביותר" כך הטיפה לה אמה, ואביה הוסיף :" אבל אל תדאגי, מכל דבר אפשר להתאושש, גם מזה"
יערה כבר ראתה את הניצוץ של הסכין מתקרב אליה היא רצתה לצעוק חזק אבל הקול נשאר כלוא בתוך גרונה, היא רצתה לברוח אבל נשארה קפואה במקום, מזווית העין היא הסתכלה על אחיותיה הקטנות יערית ויערונת ושתיהן היו עדיין חבויות אי שם במרחק יריקה, האור אצלן היה מואר אבל הן כבר ישנו לדעתה, אין הרבה מה לעשות, היא חשבה והזמן קצר, לפחות אוכל להציל את חייהן של אחיותיי, ההקרבה הזו הייתה מנת חלקה מאז נולדה, בשנות השמונים דווקא טיפחו אותה, אמרו לה כמה בריאה היא נראית וכמה אצילה היא ואז הגיעה האופנה של אמצע שנות התשעים וליערה לא היה הרבה מה לחפש בעולם הזה. כולם אמרו לה שהיא שייכת לעבר, שאף אחד כבר לא ירצה אותה יותר, שהיא פאסה, וליערה לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלהשלים עם המצב, היא אף פעם לא הבינה למה מגע הסכין צריך להיות כל כך קר, אבל הפעם הזו היא החליטה להיות נוקשה, אולי זה יעזור.
יערה לא אהבה שיטפלו בה כמו בפינצטה, היא אהבה את תחושת השחרור של מגע כף היד, את המסאג' הקל שהעבירו לה מדי פעם. לפעמים הייתה גם יד קשה כזו, שלא יודעת ללטף, ואז יערה היתה מתפללת שהסיוט כבר יגמר, בדרך כלל אחרי יום היד הזו הייתה נעלמת ולא חוזרת עוד לעולם. רק ידיים טובות, שיננו לה הוריה, אם הידיים לא טובות, תחליפי, בסוף תמצאי את היד שמתאימה לך.
"היד שמתאימה לי", גיחכה עכשיו יערה, "כמו כפפה," ודווקא היד הזו שאותה הכירה היטב, היד שאותה הכירה כל ימי חייה, אותה יד היתה עכשיו קרובה אליה עם הסכין, אותה יד שהיא פחדה שתגדע את חייה.
לפני רבע שעה היא כבר צעקה ליערית להתחבא, להיכנס עמוק עמוק ולא לצאת עד שלא תגיד לה, גם יערונת, במעין תרגול ידוע מראש הכניסה את ראשה עמוק לתוך המחבוא.
היו לה מחזרים רבים ליערה, אבל אף אחד מהם לא היה מספיק מושלם בעיניה, היה את הבלונדי מהצפון שתמיד רצה להתקרב אליה יותר ויותר עד שיום אחד הוא נעלם, והיה גם ההוא הג'ינג'י שהיא אף פעם לא הבינה מאיפה הוא הגיע, ככה ראתה אותו ביום בהיר אחד לידה, לא הבינה מאיפה הוא צץ ככה פתאום, שונה מכל מי שהכירה, כרוך סביבה ומנסה לכבוש אותה, גם אותו היא העיפה, כמו עלה שנידף ברוח, הוא לא היה מספיק טוב בעבורה, "אח" היא נאנחה עכשיו, אולי הייתי צריכה לעשות את זה בשיידוך, ככה הוריה התחתנו, טוב אבל הם היו דתיים והיא, לא ממש. לפעמים היא הצטערה שהיא לא דתייה, כל הפחד הזה של החיים החיצוניים היה יכול להעלם, כמו גם אור השמש, לעטות בד עבה על הגוף כל היום, מצד אחד, אבל מצד שני לא לחשוש לעולם, לחיות חיים בטוחים ונטולי סבל, הדתיים האלו, היא תמיד חשבה, תקועים להם בשנות השמונים ולא ממש מחפשים את הקדמה.
הסכין כבר התקרבה אליה, היא ממש הרגישה את הרעד בגוף, ואז פתאום, כאילו בורא עולם שמע את תפילותיה, הסכין הפסיקה, המים שבאו אחרי זה החזירו אותה לחיים, יערה יכלה לנשום נשימה גדולה, גם יערונת יכלה לצאת מתוך המחבוא וכך גם יערית.
היא התקרבה אל יערית וראתה אותה ישנה עם הספר ביד, האור היה דולק, והציף את עיניה. היא רצתה לרגע להעיר אותה, אבל במקום זה כיבתה את האור, מחר היא כבר תגיד לה בבוקר את המשפט שיערית שמעה כל כך הרבה בזמן האחרון :" את שכחת לכבות את האור יערית ונרדמת עם הספר ביד..."
