בעשר לפנות בוקר, שעון תל אביב אני מתעוררת, לא דקה קודם וייהרג היקום. אני, שלי שחר, דואר נע, וילה דו מפלסית אי שם בלב המרכז, חלקה לגמרי, ופצצת עולם (ככה אומרים...) לא מוכנה ששום דבר ואפילו זה יהיה שיעור עם הדוקטור הצעיר והשווה מפסיכולוגיה, להפריע לי בשנת היופי.
מתעוררת, מעיפה מבט בחצי אישון על הדוד של המים, מעבירה מחשבה על איזה ברת מזל אני שגיא שכח לכבות את הדוד, עכשיו כשהריר בטח כבר מתחיל לנזול לכם על השפתיים, שתי מילים על השותף שלי:
גיא הוא השותף הכי טוב שבחורה יכולה למצוא בעיר, הוא נראה מעולה, העיניים התכולות שלו נוגעות בך ברכות כל פעם שהוא מדבר איתך, השרירים המסוקסים והעבים שלו מאיימים לחדור מבעד לגופיות הלבנות שהוא שם עליו בבית, יש לו בגדים שבת דודה שלו הדיילת מפוצצת אותו מפאריז, הם כל כך הדוקים באזור החלציים (אמרו לי שאסור להגיד זין בשידור חי...אז לא אמרתי) עד שלפעמים אני מרגישה חמלה בשביל כל המין הנשי.
כן בנות יקרות, גיא הוא גיי, והוא כאילו שלי, איזה בזבוז! טוב העיקר שהוא השאיר את הנורה האדומה של הבוילר דולקת.
כשמים החמים עוברים על הגוף, אני מרגישה התפוגגות של ריח הסיגריות שהבן זונה מאתמול בפיק אפ בר, הפריח עלי. חשב שהוא עושה דוואינים לאיזה בת טיפש עשרה מפגרת, אז מה אם הייתי חרמנית, הדפוק חשב שאם הוא מספר לי שיש לו דירה בדאון טאון, של ניו יורק, זה יעשה עלי רושם.
אמנם לא היססתי לרגע בתגובת "באיזה רחוב אמרת" אבל הגמגום והטון בו הוא פלט "רחוב 76 בווסט סנטרל" גרם לי להבין שעוד פעם מישהו מנסה לשחק אותה, שילמד איפה הדאון טאון לפני שהוא פוצה פה. האמת שאם הוא היה מציע לי לטוס באותו רגע לביג אפל כנראה שהייתי מצטרפת, אבל הוא רק שאל אותי אם אני מכירה את הגלולה של היום שאחרי, בטח מכירה, כבר השתמשתי בה איזה פעם או פעמיים בגלל מפגרים שלא מסוגלים לשלוט בזין שלהם.
מה אכפת לי אם כל העולם חושב ששילמתי על החזה שלי, ומה זה משנה מאיפה השגתי, אני אומרת שזה טבעי. כלומר, זה בעיני די טבעי שההורים שלי מבוססים, עשירים, אמידים, במאיון העליון או איך שלא תקראו לזה. אבא שלי שרבט לי כמה אלפי דולרים לניתוח. זה קרה כמה ימים אחרי שגיליתי שהוא בוגד באמא עם המזכירה של הפקולטה (על איך שתפסתי אותם אני מבטיחה לספר בהמשך, אבל היום אני קצת ממהרת) מה, אם אבא דופק את הרל"שית של ראש החוג בחדר ארבע מאות ושש, אני צריכה לסבול?
לבשתי את החצאית הירוקה שלי ואת הסוודר צמר, והעברתי ליפסטיק ורדרד על השפתיים נכנסתי לגולף ושמתי אלאניס במערכת, התנעתי לכיוון היוניברסיטי ושקעתי במחשבות תהומיות, אתם מבינים, הסייל של החורף מתקרב וצריך להכין את הקופה הרושמת, שזה אבא שלי.
באחת עשרה הגעתי לקמפוס, קניתי קפה טו גו ונכנסתי לכיתה, זה שעמד ליד הלוח (קוראים לו המרצה, אבל אני לא ממש בטוחה בזה) זרק איזה הערה מטופשת על איחורים שאחריה כל הכיתה געתה בצחוק, כל הכיתה חוץ מאייל, הוא פשוט היה מהופנט ממני, אני, שלי שחר, הכוסית של האוניברסיטה עם השיער הרטוב על הראש, הגוף החלק (אף אחד עדיין לא יודע כמה חלק...) ,והצבע המולטי (שהשגתי בג'מייקה בקיץ וחידשתי במיטת השיזוף של אמא) מתיישבת לידו וליד הלפ טופ שלו. בסוף השיעור הסתכלתי לאייל בלבן של העיניים : "אתה יודע מה אני צריכה" אמרתי לו בטון רך ומתוק.
" אהה..מה בדיוק" הוא גימגם
" את ההרצאה, כאילו" (והטון הפך להיות בלתי מתפשר)
" אה...בס..דר קיבלת, רק אל תשכחי להחזיר לי את הדיסק"
מה לעשות שאייל לא היה ממש יכול להתעלם מהסיליקון שלי, שלי שחר היא אמנם לא ממש פמיניסטית מוצהרת, אבל בשביל זיון טוב...אהה.. סיכום טוב...היא תלך בכייף לשרוף חזיות בכיכר העיר, וחוצמזה, אתם בטח יודעים איזה שינוי דרמטי עובר על הפטמות כשקר שם בחוץ, אבל ממש מקפיא.