זו הפעם הרביעית שאני מדפדף בתפריטים שבפלאיירים של הטאק אווי.הפעם אני לא מוכן להתפשר- אני צריך בשר! כל ישיבה- אותו הסיפור.
"נו תזמין כבר משהו, תזמין מבחינתי נעליים!", גוער בי כהרגלו סנסאי. "לא יעזור כמה תחפש- אין משלוחים של שווארמה!" ואני, שרואה בעצב איך שוב אני הולך לגמור היום עם פיצה, מנסה לשווא להרים את כולם מהספות לנסיעה קצרה- לדוכן השווארמה הקרוב. "אז בואו נזמין פיצה." אמר לבסוף דון גאנג'ה, בטון שלא משאיר מרווח לוויכוח "אני מת מרעב, אני יכול לאכול עכשיו תינוק!". בדיוק כשקמתי לכבות את הג'ויינט במאפרה, הטלפון צלצל את המנגינה של 'בוא הביתה', הצלצול המיוחד של ההורים שלי.
כשאמאבא מתקשרים אתה מוצא את הסוויץ', זו מיומנות שנרכשה עוד מהטלפונים הבלתי צפויים מההורים בארץ לגסט-האוס בטיול, כשאתה בדיוק מעכל איזו פטרייה דשנה, ורואה איך אפרכסת-הטלפון
מתעוותת ומקבלת את הצורה של הפרצוף של אמא כשהיא מסתכלת לי בעיניים, ואני מצליח בקושי לגייס פירורים של מציאות ועונה בצורה נורמלית פחות או יותר לשלל השאלות שנוחתות, מגייס את טון הדיבור הענייני ביותר, הרגוע ביותר, ממש כמו הקול של הפוליטיקאים ברדיו. "אהלן, אבא, כן... אני יושב עם חברים, אתה,יודע- לומדים למבחן של מחר..."
והוא מדבר לאט, מוצא לו את הזמן הנכון לדבר איתי על מצב החשבון שלי בבנק, על המחלף החדש שהגיע הזמן שיבנו, ועל זה שהוא ואמא שלי במקרה באזור, והם תוך חצי שעה אצלי, באים לבקר...
"פשוט מזמן לא ראינו אותך, ו... החלטנו להפתיע! כוס קפה ונמשיך בנסיעה לדודים בירושלים."
זה לקח לי איזה ראש, כדי להבין שזו לא הייתה הזיה, יש לי שלושים דקות להפוך את המאורה הזו לדירה הגונה.
"טוב", פניתי לכולם, "קישטא עכשיו!!", זה מה שחסר לי, כולם פה מעושנים פצצות, עם ההורים שלי בסלון...
ואז נעמד סנסאיי "אנחנו בינתיים נלך לאכול בחוץ, נראה לי שווארמה זה רעיון טוב, עשית לי חשק!"
ת"דל ופק"ל, נשק מסולר ומפורק על המיטה, את חפירה משומן, אפילו את המשקופים ניגבנו מאבק.
ובכן, שש שנים אחרי, אני מוצא את עצמי באותו הלחץ. קארמה, שותפה שלי, זורקת זמנים באויר,
ואני מתרוצץ בבית, מכין את הבית למסדר. אני אמנם בן עשרים ומשהו, אבל בשביל אמא, אני תמיד גור.
"בית נקי זה דבר יחסי", טוענת תמיד קארמה. הבית שלי ושל קארמה די נקי, בהתחשב בעובדה שיש לנו כלב שנכנס-יוצא, מוציא את הגרביים לגינה ומכניס במקום עלים וענפים. בית של סטודנטים לעולם לא יהייה נקי כמו אצל אמא.
אם גנב יקלע לבית שלנו, סביר מאוד להניח שאת רוב ממונו יעשה משכר הפיקדון של בקבוקי הפלסטיק שמציפים את הבית.
דבר ראשון להחביא את הבאנגים, הבופים והריזלות. אחר כך את שירי ונינט.
שירי, הנקבה שלי, כבר עברה את נינט בכמה סנטימטרים טובים, ולמרות הטמפרטורה
הן תהיינה מוכנות עוד שבוע שבועיים לקטיף.
את שירי שמתי במרפסת, מאחורי הספות, ואת נינט באמבטייה, מאחורי הווילון.
"עשר דקות" צועקת קארמה, החניכה התורנית ואני כבר בשלב הדלקת הקטורות (אין שום דרך אחרת להוציא את הריח מהקירות) ופיזור קלסרים ומחברות בסלון, מקפיד על מראה ה "הי אמא, הי אבא, כן... בדיוק אני מכין שיעורים, אני לא אוהב לדחות דברים למחר."
אין כמו הפרצוף המרוצה של אבא שלי, כשהוא רואה אותי לומד. כשאני חושב על זה קצת לעומק,
אני די נועץ את העובדה שאני סטודנט, לכך שההורים שלי זכאים למעט נחת.
זה התחיל לפני שנתיים, אחרי הטיול, כשהשאלות שלהם התחילו. הבנתי שהדרך היחידה לקבל מהם קצת שקט תעשייתי היא להירשם לאוניברסיטה, רק כדי שאמא תוכל כבר להגיד לשכנה שלה שהבן שלה סטודנט.
תעודת הסטודנט שיש לי בארנק, היא השכפ"ץ האולטימטיבי לליגיטימיות של חיי-הבטלה.
זה לקח לאמא שלי עשר דקות כדי לתת לי להבין שהיא יודעת שהיא מפריעה, ו"כדאי שנלך, אתה צריך ללמוד... לא נרצה שבגללנו לא תלמד." וקורצת לי את אותה קריצה שראיתי אותה עושה, באלבומי-התמונות הישנים, מתקופת הלימודים שלה.
אין כמו אמא.
ועכשיו, אני הולך לאכול שווארמה!
