היה זה יום ככל הימים בעבודתו של הסטודנט ירוק העניים כטרום מתמחה, כאשר כחלק מלימוד דיני השליחות, דינו היה שליחות צילום תיק בפרקליטות השוכנת בלב תל אביב.
הוא עלה לקומה התשיעית של בנין טחוב ואפלולי כיאה לעובדי מדינה כישראל, במעלית שנדמה ששאפה לרדת למטה על אף כי לחץ על הכפתור שדרש מעלה. לאחר דקות ארוכות נפתחה הדלת ואשנב ריק אשר מעליו שלט מאיר עיניים כי "כאן היא מזכירות הפרקליטות", נגלה לפניו. הוא בחן ארוכות את החדר הנטוש ושחרר קריאה קלה לאותו עובד מדינה עלום שאמור לאייש את האשנב העזוב.
מה אתה רוצה? התריסה כנגדו אישה מזדקנת אשר צעדה בצעדים נמרצים אל תוך אחד הארונות העמוסים שעמדו בצידי החדר. הוא לא היה בטוח שתשמע אותו כאשר היא בתוך הארון אך לאור גילה המופלג הכריע כי אם לא יצאה עד כה מהארון, לא סביר שתעשה כן בזמן הקרוב. על כן, הפטיר כי הוא בא בשם בוסו עורך הדין, ומה באשר לתיק. היא הציצה מן הארון בעיניים טרודות - מדוע באת אלי? אתה הרי צריך את דינה. דינה, ודאי.
היא הובילה אותו אחריה במסדרון ריק והכניסה אותו למה שנראה היה כמו מרכז העשייה של פועלות הכוורת. במבט חטוף קלט כעשר עובדות מדינה, ישובות תחת ערמה של תיקים, שותות קפה מכוסות פלסטיק. דינה! עלתה צעקה לאויר. דינה, איפה את?! תמתין רגע חמוד, היא תיכף תגיע.
איפה אתה לומד? באוניברסיטה. איזו שנה? שניה. גם הבת שלי התחילה עכשיו. יופי. תגיד, היא צריכה להתחיל כבר לדאוג לסטאז'? בוודאי, כל הקודם זוכה, תגידי לה לשלוח קורות חיים כבר אתמול כדי שלא תפספס. אתה צוחק? לא. ולך כבר יש? לא. ואיזו שנה אתה? בסוף השניה, אבל אני לוקח את העניינים לאט מאוד.
הסטודנט היה מאושר. הוא ידע כי כאשר צריך משהו מהמדינה, יש לעבור לפחות שלושה אנשים ולפיכך הרגיש כי הסוף קרב. בתנועתו לעומק הבניין הוא העדיף הפעם את המדרגות. המעלית, נדמה, היתה רק לשימוש המקומיים, לאור חוסר הרצון שלה לשתף פעולה.
בפתח הקומה השביעית אשנב נוסף. אשה מתולתלת ואימתנית למראה ישבה בתוך כיסא עץ קטן ממידותיה אשר חרק עם כל תנודה שעשתה ולפעמים גם בלי תנודה. לידה עמד גבר זקן ומכופף, אשר מכנסיו מהודקות גבוה על מותניו. גם הוא השמיע חריקות בתנועותיו ולפעמים גם בלי.
מה אתה רוצה? תיק. בוסך עורך הדין שלחך. נכון מאוד. שלמה, לך לחדר בפנים ותביא לי את התיק של הזהו שאמרתי לך קודם. איזה? של הזהו, אתה יודע. לא. אז תחפש, זהו. לאחר חמש עשרה דקות יצא שלמה מאחד הארונות במבט קורן מאושר ובידיו הזהו. זהו, מצאתי. קח. הוא חרק קלות כשהגיש את הזהו לזה שבחוץ. הלה לפת את התיק, דאג לקבל קבלה מהאימתנית הנחרצת, סב על עמדו ועשה את דרכו החוצה מהבניין.
עתה שם הסטודנט את ליבו לפקק הראשי שנוצר בלב הרחוב הצדדי. במרכזו של הפקק נמצאו משאית זבל ומונית, אשר נצבו אל מול בית חולים שיקומי, ושני גברים- האחד, נהג המונית, קרח ושמנמן, עוטה חולצה מכופתרת אשר מתנופפת מחוץ למכנסיו ונעול בסנדלים תנ"כיות. השני, עובד משאית הזבל, לבוש בסרבל כחול ועונד טבעת עבה וזהובה ושן צרה וזהובה- שזה עתה סיימו לשחרר מטר של דברים באשר לעסוקן ומעשיהן של האמהות והאחיות של השניים. לפתע, האחד הניף את ידו כלפי מעלה, ובג'סטה של לוחמי קונג- פו הזמין את השני לדו- קרב. השני הניף את ידו במחווה של הסכמה ומייד צרף אליה את השניה בכדי להגן על פניו. שני הגברים החלו מסובבים אחד סביב השני באגרופים שלופים.
ממול, במרכז השיקומי, החל להתאסף קהל על גלגלי כסאותיו, והחל צופה במתרחש. . העגלגל נאות לבסוף להכנס לרכבו כאשר הגשם הבלקני רודף אותו והפעם מלווה בממטרים של רוק צהוב במיוחד. היה נדמה כי חלפה הסערה אך לפתע החל אחד המשוקמים להתקדם במהירות רכוב על כסאו, כאשר הוא מנופף בקב מעץ. אלו בעיות?! תתביישו לכם, הבעיות שלנו הן בעיות. אני בקושי השגתי פה מיטה כי אין תקציב ואתם רבים על מקום חניה! תתביישו! לקריאתו הצטרפו שאר הנוכחים .
הגוץ החל צורח לכולם שיפסיקו לצרוח ורק יפנו כבר את הכביש כי הוא צריך להגיע לביטוח לאומי ויש לו לפחות שלושה פקידים לעבור לפני שיקבל את קצבת האבטלה שלו, וכי הוא ממהר לעבודה אחרי זה.
הסטודנט נזכר שגם הוא עובד וכי בוסו העורך דין לא אוהב עיכובים שלא בדין השליחות, ולפיכך האיץ את צעדיו, שומע מרחוק הד עמום של כחכוח גרון עמוק ופליטת נוזלים. הסטודנט בחן את נהגי הפקק על גגות רכביהם, מנסים לנחש את תוצאות הקרב ולחשב את הזמן שעוד נותר להם להמתין עומדים על מקומם, והמשיך צועד שמח וטוב לב, שכן בגין הקטנוע שיש לו, הוא ייחלץ הפקק. ועל כך נאמר כבר כי אין שמחה- כמו שמחה לאיד.
