הכי אני שונא לקום בבוקר ללימודים!
כל לילה אני מושך את הזמן כנגד השינה, תוך ידיעה ברורה שבבוקר אני אשלם על התנהגותי הפזיזה והבלתי אחראית, ואקלל את המחשב המחורבן שגרר אותי ער.
לאחר 3-4 שעות שינה קצרצרות וממכרות להחריד, אני מתעורר בבעתה אל צרימת הצפצוף של השעון המעורר הסלולארי, צפצוף שהולך ומתחזק.
בפעולה אינסטנקטיבית להפליא, כאילו מנגנון שהשתרש בי בהליך אבולוציוני והגיע אלי דרך אבותיי, אני מועך את הכפתור השמאלי במכשיר ודורש נודניק.
עוד בטרם הדהודי הצלצול נמוגים מהחדר, אני זורק את גוויתי על הכתף הימנית ומחייך לעצמי שהנה- עוד מעט, נחזור לשם, לחלום ההוא, על ההיא ועלי ו... .. הנה אני שם.
כמו שאיינשטיין נהג תמיד לאמר: "זמן זה דבר יחסי", כך ממהרים להם המחוגים ואחרי עשר דקות בזק של שהייה בגן-עדן, הנודניק מחזיר אותי לעולם האפור ואני פוגש בדילמה הבלתי נמנעת:
עוד נודניק, פירושו- לחיצה קלה על הכפתור השמאלי המשכר, והמשך שיוט מלאכי במיטה;
לחיצה על הימני פירושה - לצאת מהחמימות הנפלאה של פוך האווזים, אל העולם הסגריר, הסואן.
החלטה חייבת מהר להתקבל כי הנודניק ממשיך לצפור לי באוזן במתכתיות צייתנית.
הכרעות כאלה אני חייב לקבל בשקט!
אז ביקשתי עוד נודניק אחד, כדי לחשוב.
הכי בעולם אני אוהב לחשוב כשאני שוכב על הבטן!
השלכתי את יד ימין לצד שני, חלצתי את יד שמאל מתחת לבטן, ומייד הגעתי לתנוחת ישו הפוכה.
הנודניק התורן לא טרח, כמובן, לאחר.
היום הכיתה נראית ממש מוזר. רגע, איפה חזי? מי זאת הכוסית הזאת?! ממתי החליפו לנו את המרצה?
רגע... פאק! זאת לא הכיתה שלי, טעיתי בקומה!
כמו שקארמה השותפה שלי תמיד אומרת "יש בקרים בהם אין לאדם לסור ממיטתו." ובכלל, בהכל אשם ה'נודניק' האחרון. בשיעור השני כבר התיישבתי בכיתה הנכונה, שורה אחרונה, ליד החלון, איפה שאני וחזי תמיד ישובים. "צריך להמציא למרצה הזה שלט-רחוק , כזה שאפשר יהיה לשים לו סאב-טייטלס עם תרגום לעברית..." ולי בכלל נראה שכל הסיטואציה הזו היא פרי מזימתו של דן שילון, ואוטוטו אני מריח איזה סיגר, ואז אני אצחק, אפרוש ידיים לשמיים ואגיד- ידעתי, אני לא דפוק! זו בסך הכל מזימה...
ברקע נמרחים מילים במתמטית "הגוליקניוון של הפונקציה מתקוצץ לגספולנציה המרחבית של ליניאריות מישורית מצתופפת..."
ולי יש צורך כזה להכנס לאוטו ולנסוע מכאן רחוק רחוק.
תשמעו, כל האינטרקונטיננטליות הזו באמת מדגדגת כאן וכאן, ובכלל, שדה התעופה הוא כנראה המעוז האחרון של שפיות והגיון בעולם הזה. כל ביקור שם מדביק אותך במעט פרספקטיבה-אופורית.
הכי אני אוהב לראות את החברים שהולכים לטוס לטיול תן-בראש עם כרטיס פתוח לאלוהים.
אפשר כמעט בוודאות לשייך כל תרמילאי ליעד שאליו הוא עומד לטוס.
יש את אלה שנראים כמו פרסומות מהלכות של 'למטייל', תרמיל 180 ליטר ועם נעליים שמותאמות אפילו להליכה על נפטון, אם יידרש הדבר- נוסעים לדרום אמריקה ההרפתקנית. "דבר ראשון ננחת, נעשה סן-פדרו ואז נעלה על ההר הזה ועל ההר ההוא, נראה איזה הר געש שאוטוטו גומר, שש-שבע בנג'ים ואז קוק- קולומביה."
יש את אלה שנוסעים למזרח, עם בקושי כפכפי אצבע ותיק קל-גב חצי ריק.
"בומביי, ג'ארס, גואה, חפירות, אסיד, אופנוע, צפון, קונים ומביאים למכור בדרום, ליל סדר בקטמנדו, תאילנד רבתי ואחר כך", הוא הרים קולו, "נחזור לארץ ונעשה פסיכומטרי!" וקורץ לי לכיוונה של אמא שלו, שעמדה ממול.
ממש לפני שאני מתחיל תכנונים אופרטיביים של הסתננות למטוס, מרגיעה אותי שורה אחת מלוח הנחיתות. אין, אין שמחה כמו שמחה לאיד...
אולם קבלת הפנים, באתי בדיוק כשמטוס גדול פורק נוסעים מדלהי. עשרות חברים, עם ההבעה הכי מפגרת שאפשר לתאר, אחרי שנה שהם היו בפלנטה אחרת, כבר שעות שהם על המטוס בדודה נוראית לאיזו שכטה, וכבר נאלצים להתמודד עם המקום הזה שהם נחתו בו. קשה, קשה...
אני יכול שעות לעמוד ולהסתכל על אנשים שחזרו עכשיו מדלהי, נתקלים לראשונה בשאלה המפגרת- "נו, איך היה?", ואז לראות את הקמטים שנחרשים במצחיהם, לנוכח ההכרה בעובדה שזהו- זה נגמר.
עוד משלוח של ג'ארס ממתין בסבלנות במעיים של כמה מהעולים, עם כאבי בטן מרוב כדורים של עצירות, הלילה יהיה להם שמייח.
בדרך הביתה הכל היה נראה לי פתאום קצת פחות מסובך. עצם העובדה שהאופצייה לעוף מכאן קיימת, נותנת מעט אורח-רוח כדי לתפקד. עוד שנתיים, לפני הסטאז', אני שוב אקח אטלס לידיים ואבחר לי נקודה.
ועד אז, אני בסך הכל צ'ילו, סטודנט סטלן.
