תכירו את שבי, סוכן הנסיעות שלי לחופשות בזק. תיירות פנים, אם תרשו לי. "תכתוב בטור שלך, שעוד לא קם המאנייק שיפוצץ לי מסיבה!" (רשמתי)
ממש כמו החלילן מהמלין- איפה ששבי יתקע גנרטור ורמקולים, אנחנו שם, נוגסים בפיסות הקיץ האחרונות לפני תרדמת החורף.
ערב שבת, קצת אחרי 'יומן', קארמה השותפה שלי סיימה את סבב הטלפונים שלה ודיווחה:"כולם בדרך לכאן".
סנסאי כמובן, הגיע ראשון. מעך את הפרחים שלו למקטרת המכוערת שלו והתחיל לקטר.
"נשבר לי הזין ממתילדה, שתלך לעזאזל היא והאקס המזדיין שלה!" שיחרר נשיפה סמיכה והמשיך,
"תתקשר לאיציק, תזמין לנו קצת MDMA, היום נותנים בראש!" זה די מצחיק האמת, לחשוב שהיום בבוקר עוד ישבתי בכיתה, שעה לפני המבחן, שבוז מת, מנסה נואשות לשנן את ההוכחה המגעילה ההיא (נותנים יותר מידי כבוד למתמטיקה בעולם הזה!).
ולמה אני זקוק לחופשה אתם בטח שואלים, נו, הכל קשור לתקופת המבחנים, כשמסתובבים אצלנו בפקולטה, לא קשה לנחש מתי זו התקופה הארורה הזו.
המון חברים, שאיבדו צלם אנוש, מחבקים קלסרים עבי כרס ומתרוצצים לפה ולשם, מדשדשים נואשות אחר איזו מכונת צילום פנויה. המרצים בכלל אכולי אגן-טריפ, עושים טובה כשהם זורקים פירורי מידע לנחיל סטודנטים שמלווה אותם לשירותים, כאילו זרקו גרגירי חיטה במחנה פליטים ברואנדה.
וכרגיל, פתאום צץ לו מישהו עם מבחן מלפני שמונה שנים ומקפיץ את כולם על הווק. היסטריה, תודו או לא, מדבקת.
אז הפעם החלטתי לעשות מעשה. בשקט בשקט, בלי שאף אחד ירגיש, רשמתי על הלוח הודעה קטנה:
"החליפו את הכיתה שבה יערך המבחן, והוא יהיה עתה בחדר 407. תודה."
בבניין של הפקולטה שלי יש רק 325 חדרים, זה לקח לרובם לפחות 20 דקות של התעמלות-מדרגות כדי להבין שזה הייתי אני.
דון גנג'ה נכנס לסלון כשהוא כרגיל, עם פלאפון באוזן, מנהל שיחה עם איזו אחת שלא מוכנה לתת לו כבר איזה חודש, טורק לה בפנים ומתיישב. "חודשיים לא זיינתי, עוד מעט נצטרך לקחת אותו לאיפוס!"
בשלוש, קארמה כבר גמרה לארוז את כל הטולה לג'וינטים שמנים, הדלקנו אחד אחרון, סגרנו ת'ישיבה ויצאנו לדרך אל 'מסיבת השקת החורף', אולי המסיבה האחרונה השנה.
טוב, רבותי- מי שלא חווה לא יבין- שלוש בלילה, פיסגת הר בילבולית, בואכה עמק הפילפילון, שלהי דצמבר, קור ארגזים, שלוש מאות איש מלאים בחיוכים, חופרים וחופרים וחופרים באדמה.
את איציק לא קשה לפספס: אמפולה קטנה ביד ותור של מעריצים, בני חסותו, שבאים לטיפה של חום ואהבה.
-מה קורה, איציק, נהנה מהמסיבה, שאלתי.
" איזה נהנה... איום ונורא! איך הדרדרנו לתהומות איך... כולם פה אוכלים סמים! המדינה נרקבת אני אומר לך, זה נוער זה? זה בררה! החוסן הלאומי שלנו בסכנה, איפה המשטרה איפה?!"
איציק... אני מת עליך!
ראשון נידלק כמובן סנסאי, שגילה את 'נקודת ההטענה' שלו בדמות פיטריית קלקר ענקית ופלאורוסנטית.
...ואז אני. רירית תאי דופן הקיבה מתחילה לספוג את המולקולות המיוחדות של איציק. תוך עשרים דקות, ריכוז האמפטמין עובר את מחסום הקרומים במוח ומגיע לרמתו הקריטית, הוא מתיישב על הרצפטורים של הסרטונין ומתחיל לעבוד, וכמו שהמרצה שלי לביוכמיה נוהג תמיד לאמר: "הכל יותר יפה ונעים, כשקולטני הסרטונין מעוכבים." - אתה מרגיש אהבה!
כשהשלטר עולה, הוא עולה מיד. פתאום המבטים של כולם מסביב נראים אחרים, מסתכלים לך בעיניים, עמוק עמוק בנשמה ואומרים לך ברוך הבא. הטראנס, כמו מטח של מחטים ונוצות, נורה לך לתוך חלל החזה, עוטף אותך בחושים. אתה רוצה לזוז, להמתח מול הרמקול ולחלק את הכיף שלך עם כל המשפחה, שבט דב המסיבות.
כמו שאומר ברי- "ככה באמצע הלילה, הדלקתי את היום...", וזה כיף, אוי אוי אוי, זה כל כך כיף!
אני כבר הבטחתי את נוכחותי כשפן הנסיונות, אני רוצה להשתתף בניסוי (להשתתף בניסוי).אתם לא יכולים לתאר אפילו כמה אהבה נשפכה שם, כשהתרחקנו קצת ביער, טיפסנו על הסלע הכי גבוה, מתכוננים לברכת השמש. הצבעים שבוקעים דרך האופק, האהבה, המוסיקה, הנוף האדרנלין עולים בעצמתם מיכולתה של הנפש לתפוס, צריך להיות ממש עמוס עוז, כדי להתחיל לתאר את הבוקר ההוא.
ביום ראשון בבוקר הגעתי לאוניברסיטה חדש כמו השפן של אנרג'ייזר.
כששאלו אותי איך היה סוף השבוע עניתי "לא יודע, לא הייתי כאן."
אוהב את כולם, צ'ילו.
