חוצה הותיק את הדשא הגדול, בואכה הספרייה, מודה לבורא ששם כל-כך הרבה מן היופי המהודק במקום אחד, ולפתע הוא רואה את ברק. שזוף, תלתליו קופצים, חולצת הפלנל אינה מכופתרת, מבטו עירני. וזה שינוי גדול היות ורק שבועיים קודם ישב ברק בכיתה וכל יישותו אומרת תלישות ובדידות. לשאלה המתבקשת : "איפה לעזאזל היה כבודו?!" מושך אותי ברק בחולצה אל ספסלי האבן הנטושים ואומר "שעת סיפור". להלן הסיפור בקיצורים הכרחיים ובהגזמות במידה.
פה מסביר לי ברק כי ירון הוא חוזר בתשובה חקלאית, כלומר מקורותיו קיבוציים אבל בשנים האחרונות, אחרי סיום התואר בכלכלה הוא עבד במרכז בחברה גדולה בתור אנליסט. הכסף היה בסדר, המסלול נראה מבטיח אבל הגעגועים אכלו אותו לאט לאט, ואהבתו שתחיה התגעגעה אל מחוזות ילדותה וכל חווית גוש דן והזעיר בורגנות הייתה ממנה והלאה. לכן אספו את מטלטליהם, לא שכחו לארוז את התינוק ועלו צפונה.
אני הולך לכיתה, נכנס לחדר 305, לא פותח את התיק, לא מוציא ממנו כלום ומחכה להתחלת השיעור. אז אתה וסיוון מתיישבים לידי, מתחילים לזיין לי את השכל ואין לי מושג על מה אתם מדברים. נכנסת המרצה ומתחילה לדבר, מצטטת מהמאמרים באנגלית המעוברתת שלה. ואני לא מבין כלום. כל מה שאני שומע זה את טרטור מנוע הטרקטור ואת צלצול להבי הברזל של המחרשה כאשר הם נתקלים באבני עמק החולה. מדי פעם מבליחות כל מיני מילים מהחוץ אל התודעה : המפנה הלשוני, ריאליזם מיטאפיסי, האמנה הלשונית, קיום בנפרד מאמירה, וואלה לא מבין כלום. כשיוצאים מהכיתה כבר חשוך. בפלפון שתי הודעות מהעבודה. אני מרגיש את המחנק. יוצא מהעבודה ב-11 בלילה, נכנס לאוטו ונוסע לדירה. אין חנייה בתל-אביב המסריחה הזו. אין. עושה עוד סיבוב, המלך שלמה חוצה את גורדון, ימינה בפרישמן, ימינה בשפינוזה. אין מקום ברחובות להחנות את הקורקינט של האחיין שלי. שוב המחנק, פותח את החלון, מחליש את הרדיו ועושה עוד סיבוב. בפעם הבאה נכנס שמאלה במגידו, שמאלה בפרישמן, שמאלה באבן גבירול. פתאום אני בשדרות רוקח, דקה אחרי זה אני כבר באיילון צפון. ממלא דלק במחלף הסירה ונוסע ונוסע ומרגיש איך כל קילומטר נהיית האחיזה סביב הצוואר קלה יותר. בארבע אני מגיע לשער של הקיבוץ של ירון. השומר לא נותן לי להיכנס אז אני הולך לישון, בבוקר הרים השומר טלפון לירון שבא עם הג'יפ של הגד"ש לראות כדי להאמין. אני נוסע אחריו אל הסככה של הגד"ש. הוא מכין לי קפה שחור. לאט לאט נכנסים האיכרים, כעשרה במספר, הבדיחות שלהם כבדות כרגבי אדמת הכבול אבל לי לא אכפת. ירון אומר לי לישון קצת על הספה שבפינת הקפה כי אני נראה כמו עמיר פרץ אחרי לילה שלם לבד עם נתניהו. אני מתעורר שוב פעם בתשע כשהחברה באים לארוחת בוקר. חביתות וירקות חתוכים, השיחה נעה על הציר הפועל גליל עליון ונמני. מדי פעם מפריע מישהו עם בעיות שקשורות לעבודת השדה. אני מתחיל להתאושש.
ירון מכיר לי את כולם, אומר שאני באתי להחלים מהמחלה שנקראת 'תואר ראשון + פול טיים ג'וב בתל-אביב'. את אף אחד זה לא ממש מעניין. תיחקור קצר אצל יוסי מרכז הענף ואני מוצא את עצמי על הגון דיר 7800 והארגז המיישר, מיישר את האדמה שעליה הלכו ג'מוסים מקדמת דנן. ככה שבוע. סיוון גם הסכימה להפסיק לבכות ולדבר איתי. בעבודה היא אמרה להם שאני חולה. אתה התקשרת ולא עניתי לך. בשבוע השני כבר לא יכולתי יותר להקשיב לשיחות הפועל גליל עליון. דישון וזריעה כל ה -4000 דונם נראה לי פתאום כמשימה סיזיפית. גם איזה הפוך במועדון הסגל בבניין ווב היה בא לי טוב עכשיו. אפילו מצאתי את עצמי מחפש את המאמר של דיווידסון שעליו דיברו בכיתה לפני שברחתי לצפון.
מבין מבין, ויש לקרוא שני מאמרים של דיווידסון ופטנהם לשיעור הבא, אני אומר לו, ובגלל שלא הגעת וסיוון חשבה שאני קשור לזה אז היא לא הסכימה לתת לי את הסיכומים. אז אם כל הכבוד למפגן "השחררו את ווילי" שלך על תשכח שיש מבחן בסוף הקורס ושבלי סיוון אנחנו נקבל עשר, מתוך מאה.
