ביום חמישי, ה 18.9, נערך יום הסטודנט בפעם השניה לשנת 2003. נדמה היה לי שאגודת הסטודנטים יצרה את האירוע, כדי למלא את הקופה שלה. הייתה לי תחושה קשה שהאירוע לא יזכיר באופן מרכזי את כוונת האוצר, להעלות את שכר הלימוד לתואר ראשון ושני. אני יודע איך פועל העולם הקפיטליסטי, שבו נולדתי. ידעתי שאותו העולם ידאג להזכיר כמה מילים על המתרחש, אבל לא ייתן את חסותו לאירועים פוליטיים.
ואכן הגזירות של שני שרי האוצר לא הוזכרו באופן מרכזי באירוע ואכן לא היו שום דגלים או הכרזת כוונות פוליטיות של אגודת הסטודנטים, כנגד המתרחש בקרב הסטודנטים בפרט ובקרב שאר החלשים שחברה בכלל.
יוצא מכך שאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, הנה תנועה קפיטליסטית, שדואגת לצבור הון, אך לא לפעול למען זכויות הסוציאליות של חבריה ושל החברה בה היא חיה {ואותה היא תשרת לאחר סיום התואר}: תבדקו כמה סטודנטים ערבים לומדים באוניברסיטת תל אביב, יחסית לאוניברסיטת חיפה למשל, או תבדקו כמה סטודנטים ממשפחות של עובדים זרים, יכולים באמת להגיע ללמוד באוניברסיטת תל אביב, או תבדקו האם אגודת הסטודנטים בתל אביב דואגת בכנות לאחיה הסטודנטים הפלשתינאיים, שלא מצליחים ללמוד בימים אלה במדינתם השכנה לנו, או תבדקו האם אגודת הסטודנטים התל אביבית דואגת לכך שיש פער מתרחב משנה לשנה בכמות המזרחים המצליחים להיכנס למוסדות ההשכלה הגבוהה וכד'.
אני רוצה לחזור ליום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב ולבחון את ההזמנה, שהם הוציאו לפני האירוע. הצבעים שנבחרו באופן בולט היו צבעים צהובים, כתומים שמחים. ושאלתי את עצמי האם השמחה באה לאור יחס האוצר לנציגי הסטודנטים ?!
על ההזמנה מצידה האחת הופיעה דמות של אישה, עם עיניים כחולות {כמובן} עם גוף של נערה עם עור ורוד {כמובן}, בחולצה אדומה פתוחה.
ברקע מצידה השמאלי של הנערה, עם ראש של אישה, עמד סימן של "OM" בגוונים של כחול. OM הוא סמל הנצחיות של האלוהות בהודו. זהו סמל הודי שעבר כיבוש מערבי והפך לסמל תנועת הניו-אייג', שהינה תנועת הרוחניות המערבית של אנשים בעלי שפע הכלכלי, שלא מוכנים לעזור לשום אדם בעולם, שלא מהמעמד שלהם.
אני מתייחס לעיצוב במכוון ולא מוכן לשמוע שכל זה קרה בטעות. עיצוב הינו העמדה אומנותית עם התכוונות והינו טקסט פוליטי אישי מובהק, שנותן לנו ללמוד על אידיאולוגיה של המחבר והארגון שבמסגרתו הוא הופק וכמובן באופן כללי על ערכי המחשבה השליטה בחברה ויחסי ידע-כוח.
וכך לא במקרה, החולצה של הנערה הצעירה בהזמנה של אגדות הסטודנטים, הייתה פתוחה ואפשר היה לראות את סימני שדיה הבוסריים, הורודים, כשהציצו מהחולצה האדומה. שכן בחברה השוביניסטית שלנו כיום, קל יותר לנו בתור גברים, לתפוס את דמות האישה, כשהיא "קלה להשגה" וכשהיא סמל מיניות ולא סמל של חוכמה. ולצערי הנשים כיום בחברה מקבלות את דפוס הדיכוי הזה ומנסות לענות לו וחושבות שהן "משוחררות", בעוד שהן מדוכאות.
לצערי האגודה לא מעודכנת בשיח הפמיניסטי האקדמי בפרט והציבורי בכלל ולא הבינה ששחרור האישה לא מתבצע כשתופסים אותה במונחים גבריים מדכאים, אלא שמתייחסים אליה, כאל בן אדם חושב ובעל זכויות שוות. והרי האישה היא תמיד רוב בתוך החלשים בחברתנו, דווקא בגלל שהגברים שולטים בחברה הפטריאכלית ומנגנוניה.
יצאתי במיוחד מהספרייה של סוראסקי, כדי להקשיב להופעתו של ירמי קפלן, שאירח את רמי פורטיס.
ירמי קפלן עלה על הבמה, והתבוננתי בקהל שעמד על הדשא, שממול רחבת בניין מקסיקו, שם סיימתי את התואר הראשון בחוג לתיאטרון. היו כמה סטודנטים בין מאות התיכוניסטים.
חשבתי לעצמי, אולי אני צריך ללכת, לעזוב את יום הסטודנט, לעזוב את הארץ, לפני שהיא תקרוס באטימותה, לפני שתפרוץ האינתיפאדה הסופית בה יצטרפו, העובדים הזרים, לערבים הישראליים, לפלשתינאיים. ואולי אפילו אחיי המזרחים יתעוררו, אבל ידעתי שאני שייך לפקולטת מדעי הרוח. ושמטרתי בתור מדען שכזה הנה לשנות את הלכי רוח, לשנות את הלכי חשיבה. והבטחתי לעצמי, שאני נשאר כאן עד הרגע האחרון, להילחם עם העט שלי.
התחלתי לכתוב על אגודת הסטודנטים ופתאום מצאתי את עצמי מסתכל על הדור הצעיר שהגיע ליום הסטודנט, ואולי ממנו תבוא איזו תקווה. ובכל זאת "משהו חייב להשתנות"...
