עבודות סוף סמסטר, תרגילים, סמינריונים ועבודות לתואר שני, מהווים לעיתים קרובות מטרד לסטודנטים שצריכים להכין אותם. חלק מאתנו שמחים לקבל את נושא העבודה, לבקר בספריות, לחפש חומר בארכיונים שמלפני אלפי שנים, לאסוף אותו, לכתוב את העבודה, לעשות עליה הגהה, להדפיס ולחכות לציון בגאווה...אך לא כולם. יש יותר ויותר סטודנטים שמעדיפים לחסוך מעצמם עונג זה.
מה האפשרויות ?
את הסטודנטים המחפשים לעצמם "קיצור דרך" ניתן לחלק לשלושה סוגים: סטודנטים שניגשים לספריות ומאגרי מידע שונים ומחפשים העתקים של עבודות ישנות כחומר עזר, סטודנטים שמחפשים לקנות עבודה מוגמרת, לעבד אותה מעט ולהגיש וסטודנטים שמזמינים עבודה ייחודית בשבילם אצל כותב מתמחה.חוקי או לא חוקי?
את העבודות המוכנות הנמכרות אי אפשר להעתיק כפי שהן ויש צורך לעבד ולשנות (אין עליהן בלעדיות). שינוי זה הופך פעולה זו לחוקית לכאורה (לפחות).הדרך ה"פחות" חוקית היא, לפנות לאנשים פרטיים או כאלה שעובדים דרך חברות ולבקש מהם לכתוב עבודה תמורת סכום מסוים. עבודה זו מציג הקונה כשלו וכאן יש כבר ספק של מעשה הונאה מובהק יותר.
כמה עולה?
את כותבי העבודות הפרטיים ניתן בדר"כ למצוא בלוחות המודעות בקמפוסים. רובם גובים עבור עבודה בין 2,000 ל-5,000 ש"ח. מחיר העבודות תלוי בתואר של הכותב וברמה המחקרית של העבודה.היום, בעידן האינטרנט, כשהכל זמין ונגיש ניתן לקנות ולמכור עבודות אקדמיות ברשת. בשנה נמכרות במדינת ישראל מאות אלפים עבודות שוק זה מגלגל כ-2,000,000 ש"ח בשנה. האתר המרכזי בארץ שמוכר וקונה עבודות אקדמיות הוא Ubank . באתר ניתן למצוא כ-5,000 עבודות, כאשר רובן הן בנושאי מדעי החברה.
מחירי העבודות נעים בין 60 ש"ח לתרגילים, 150-200 ש"ח לעבודות בינוניות ועד 400 ש"ח לעבודות סמינריון ותזה. הקנייה נעשית באמצעות כרטיס אשראי. סטודנטים שמבקשים למכור את עבודותיהם, מקבלים 50% מ-4 המכירות הראשונות. לא כל עבודה מתקבלת. ב- Ubank יושבים מומחים שבודקים אם העבודות ראויות לפרסום ולקנייה מבחינה אקדמית.
בעולם
בחו"ל ניתן למצוא מאות אתרים שמוכרים עבודות. המרכזי שבהם הוא Academon , אתר בו מוצגים אלפי עבודות באנגלית. המחירים נעים בין 19$ ל-120$ והקנייה נעשית באמצעות כרטיסי אשראי. כך מי שזקוק לעבודת באנגלית, זו הכתובת.אקדמיה
האקדמיה מחד אינה אוהבת או מעודדת את התופעה אך מאידך אינה נלחמת בה בצורה חד משמעית ויותר נוטה למדיניות של "העלמת עין". דוגמה פרקטית לכך פרסום לגבי כותבי העבודות מופיע בצורה גלויה בכל לוחות המודעות בתוך הקמפוסים עצמם. האם זו אוזלת יד או פשוט קבלת המצב כלגיטימי?