גיל ססובר שהחל ללמוד בשלוחת אוניברסיטת דרבי כותב על חוויותיו החדשות בקמפוס.
כשהייתי ילד, אמא תמיד אמרה לי שבשביל להתפתח צריך ללמוד והאמת, אמא, שבאמת חשבתי על זה הרבה זמן, אבל היית צריך לשים שערות באף, לעטות כמה פאות על ראשי ולהצחיק אנשים מעל גבי כמה בימות ברחבי הארץ ותמיד אמרתי: בסמסטר הבא.
היום אני באמת שמח שסוף סוף שמעתי בקול אמא. אומנם כבר יש לי מקצוע (גם כן מקצוע, אחרי שסגרתי את המסגרייה נשארתי רק עם משחק) ואני לא רואה את עצמי נרפא מהחיידק שמקצוע זה נושא בחובו, אבל גיליתי שאכן אפשר לשלב חיים עם לימודים ובאמת אף פעם לא מאוחר.
בפעם הראשונה שהגעתי לקמפוס רחב הידיים, על מדשאותיו המוריקות שבאפעל, נבהלתי. כבר בחנייה בדקתי שרשיונות הרכב עלי ושאני חוגר חגורת ביטחון.קצב מסוכן להסתובב ככה בחניון כשכל השוטרים שיעמוד בחניון ויחליט סוף סוף אם יש להעמיד את האוטו לאורך או לרוחב. לרגע חשבתי שזיהיתי אחד מהם ואז נזכרתי שהוא זה שנתן לי דוח בשבוע שעבר בצומת מסמיה.
לא כל כך נעים להתהלך בקמפוס בין העצים המלבלבים והערוגות המעובדות תלמים, ולהיתקל בשאלה "מה אתה עושה פה"? אני הגנן כאן"!!!
הרי לו רציתי לשבת על מדשאות קמפוס כלשהו, הייתי עושה את זה בתל אביב, שם קרוב לי יותר לבית, אבל בחרתי בדרבי, ודרבי זה מזמן לא שיפודיה בדיזנגוף.
מיהרתי לשיעור וגיליתי כיתה חביבה ביותר, לימודים מעניינים ומרצים על הכיפאק (זה הזמן להעלות לי את הציון, אם עוד לא חשבתם על זה לבד).
הלימודים בהחלט תורמים לחיי האישיים ומוסיפים נופך אקדמי לספרייה הדלה שבסלון ביתי. עדיין איני יודע איך לחשב ציון מתוך 24 נקודות או כמה זה b מתוך 100 וגם אין לי מושג מה זה "מודול", כשם שאין לי מושג מה לשעות עם כמות הטפסים המוזרים שקיבלתי, הנושאים בגאון את הלוגו של דרבי וכותרות כמו "תוצרי למידה", סיכום פעילות לאחר החלטת אוניברסיטת האם" ומפה של הדרך אל ביה"ס בליך, אך מניח אני שעוד אלמד...
אוה... בדיוק מצאתי טופס הנושא את הכותרת "לוח הגשת מטלות ובחינות" והבנתי שיש לי יומיים להגיש עבודה בשיטות מחקר וסטטיסטיקה (חבל שאני לא לומד בלטביה...3000 ¤ והייתי כבר דוקטור) אז אני רץ ללמוד.
צדקת אמא, בשביל להתקדם בחיים צריך להשקיע.
