חזרתי הביתה בצהריים. הסלון הפוך. יושבת שם קבוצת למידה ומתכוננת למבחן. הם יושבים שם בלי חולצה, חבורה של שבעה בבונים, וכיאה לסטודנטים למשפטים הם צועקים אחד על השני אובג'קשן.
אין להם יכולת לדבר בדציבלים רגילים, ומהחדר שלי, שצמוד לסלון, גם בזמן שהדלת סגורה, אני שומעת כל גרעפס שנתקע בלייב וכל צווחת אושר כשהם מקבלים עוד מחברת בחינה במייל.
שישבו וילמדו שם. אני שמה אטמי אוזניים ומנסה להתרכז בשינון מלחמות יפן העתיקה. אבל כל מה שאני מצליחה לראות בראש זה חבורות-חבורות של יפנים מגלגלים לי סושי, וכשאני מסניפה קצת את האוויר בחדר, אני מבינה שגם הקופים החליטו שהגיעה שעת הצהריים שלהם, ומתחילים לקשקש שם במטבח בסירים.
פתחתי את דלת החדר, וקלטתי בזווית העין את אחד מהמשפטנים פותח את הארון, מושיט יד קלילה ולא הססנית אל חבילת הפסטה שקניתי השבוע, פותח, מרתיח מים ושופך אל הסיר. שמרתי על ארשת פנים רגועה, מתוך מחשבה שמישהו מהם יטרח בקרוב לזרוק לחלל הבית שאלה רטורית כמו האם זה בסדר שהם משתמשים גם ברסק העגבניות שקניתי, או שאולי הם ינצלו את טקטיקת ה'בישלתי לך' הידועה ויזמינו אותי להצטרף אליהם. אבל לא. דממה בגזרת השף.
אז הם ישבו וטרפו את הפסטה -פטריות-עגבניות-בזיליקום-בצל שרציתי להכין מחר בצהריים, וכשסיימו, עברו לסלון כדי לעשן את הסיגריה שאחרי.
החלטתי לצאת להתאוורר אצל חברה, כי סיגריה אחת בדירה זה ממש לא נורא, אבל כששש ריאות של שימפנזות שואפות ונושפות אצלך בסלון עשן סרטני בו-זמנית, זה חודר מתחת לפס של דלת החדר ומסריח את הנשמה.
אחת עשרה וחצי בלילה. איך שפתחתי את דלת הדירה חיכתה לי הפתעה: ערימת כלים בגובה מגדלי אקירוב אצלי בכיור, ושלוש כוסות שטופות מונחות זו לצד זו בשלווה במדיח הכלים. כנראה שאחרי שנגמרו כל הכוסות בארון הם היו צריכים לשטוף משהו כדי לשתות את שאריות הדיאט קולה שהייתה לי במקרר. ונחמד מצידם שהם שטפו אותן אחרי שסיימו לשתות גם, כדי לא להשאיר עקבות.
רק למה הם עושים את זה תמיד בלי סבון, עם סקוצ' שומני ומטונף, שמשאיר חלקיקי עגבניות וכתמי שמן על הכל?
אני מעדיפה לקחת כוס חד פעמית מאשר לנסות לשטוף את הגועל הזה. אה, אבל אין דיאט קולה. אז גירדתי קצת קורנפלקס לתוך קערה, ואיך שהוצאתי את החלב כבר קלטתי שנשתו כמה כוסות קפה במהלך הלמידה. זה בסדר, על זה אנחנו באמת לא מתחשבנים, אבל אם נגמר, החוק אומר שיורדים למטה וקונים קרטון חדש.
איך נפלתי קורבן לטריק השותפים העלוב והידוע: משאיר את הטיפה האחרונה של החלב, כדי לומר שלא הוא גמר את הקרטון, והכי גרוע זה לגלות את זה כשחצי מהקורנפלקס בקערה כבר רטוב. אבל רק חצי. עכשיו אני יורדת למטה לקנות עוד חלב בתקווה שעד שאחזור יישאר משהו אכיל מהעיסה הזו. שיהיה לי בתאבון.
