היחידים שכנראה לא בורחים מהעיר האקדמית שלהם הם התל אביבים שלומדים במרכז הבועתי של גוש דן. בימי החופש החמים, כמעט כל ערי הסטודנטים מתרוקנות, מקומות הבילוי המקומיים ננטשים ומרגיש שכמות הצעירים בעיר שואפת לאפס. לך תחפש את החברים שלך, שסביר להניח שחזרו לגור עם ההורים כדי לבלות קצת בבית, עם אוכל חם, מזגן בשפע וחברים מהשכונה.
ארי קיבוביץ, סטודנט שנה שלישית באוניברסיטת בן גוריון מרגיש שהוא צריך להצטדק קצת כשנשאל מדוע הוא עוזב את העיר: "באר שבע פאן פאן אבל בסופו של דבר החוויה הזאת מיצתה את עצמה". נכון שהוא כבר שנה שלישית בעיר, אבל לדבריו זו לא ה-סיבה שנמאס לו מהנוף המדברי הצחיח. "כרגע הסיבה העיקרית שאני לא נמצא בעיר בחודשי הקיץ, היא כי אני מכין את הקרקע לקראת המעבר שלי לתל אביב. ולמה אני רוצה לעבור לתל אביב? זה כבר נושא לכתבה גדולה הרבה יותר על זה ש-95% מהסטודנטים עוזבים את באר שבע, כי אין מה לחפש פה עבודה בסוף התואר".
חוץ מהכנת הקרקע מדבר קיבוביץ על השעמום שנוצר בבאר שבע בחופש. הרי מתוך כל האוניברסיטאות בארץ דווקא לבאר-שבעית יש מוניטין של חיי חברה פעילים. אבל מגמת הנטישה כנראה מנצחת כי אם כולם עוזבים גם ההוא שרצה להישאר ילך, לא? סוג של כדור שלג שמגלגל את עצמו.
ניצן צ'יובן, סטודנטית שנה ב' לארכיטקטורה בטכניון, חיפשה דווקא את התחושה של הבית כשהחליטה לחזור אל ההורים בחופשת הקיץ. בניגוד לקיבוביץ היא אפילו לא מתל אביב במקור, והחזרה אל עמק יזרעאל לא מבטיחה אטרקציות מטורפות או ים כמו עיר החטאים הלחה, ועדיין היא החליטה לבלות שם את הזמן.
"בחופשת הקיץ שאחרי שנה א' הייתי עוד אפילו פחות בחיפה מעכשיו. זה היה מקום זר וחדש, ובאמת רוב החברים שהיו לי בעיר חזרו אל ההורים. אבל גם עכשיו, לפני שאני מגיעה לחיפה בחופש, אני מתקשרת לאנשים ובודקת אם הם שם, אין לי מה לבוא אם הם לא".
נעמה סריג, מסיימת את הלימודים אוטוטו באוניברסיטה העברית בירושלים, וכשהיא מנסה להיזכר אם הייתה חופשת קיץ אחת בה בילתה בעיר, לוקח לה קצת זמן. "לא באמת התחברתי למקום, והרגשתי כאילו בירושלים נמצאים רק הלימודים, העבודה וההתנדבות. זאת אומרת, כל החיים המקצועיים ולא החברתיים".
"זה לא שאין לצאת בירושלים", סריג מוסיפה, "אבל לא עם האנשים שהכי הייתי רוצה לבלות איתם את החופש". עוד סיבה שהחזירה את נעמה למרכז בקביעות היא בן הזוג, אשר מתגורר ולומד במרכז. "כל שנה זה היה ככה, רצינו לבלות את החופש ביחד, אז הייתי נשארת בירושלים עד סוף המבחנים ואז לא הייתי חוזרת עד תחילת שנת הלימודים הבאה".
גם בתל-חי המגמה לא שונה. רועי שלמד במכללה הצפונית סיפר שאין לו מה לחפש שם בחופשת הסמסטר. "אני ספציפית חזרתי הביתה כדי לעבוד, אבל אני כמעט לא מכיר אף אחד שנשאר שם רק כדי לפגוש חברים".
מכולם עולה סיבה אחת מוצקה החברים. מה שגורם לחשוב שאם הייתה חבורה שמחליטה להישאר היא אולי הייתה גוררת עוד איזה עדר מקומץ אחריה. אז למה עדיין יש נטישה המונית ולא קמה התארגנות של חבורות נגדה? סריג מנסה להסביר את התופעה בהתאם לתחושות שעורר בה המעבר לעיר אחרת בעקבות לימודים: "נראה לי שאתה עובר לעיר אחרת בקטע של הרפתקה מגניבה, אבל בדיעבד אתה מבין שהיה לך מאוד טוב איפה שהיית ולא באמת היית צריך את ההרפתקה".
מי שמצליח לשמור על קשר עם חבורות מעיר הילדות, ממסגרת התיכון, הצופים או החוגים, בוודאי יוסיף על טיעון ההרפתקה שיש צורך בסיסי בשימור הקשר. "אם לא הייתי חוזרת הרבה פעמים הביתה במהלך התואר סביר להניח שהקשר עם החברים מהתיכון היה נחלש, ואולי אפילו נעלם", מסכמת סריג.
