אני: התזה הזו עולה לי בבריאות.
גולדי: חבל, כי מערכת הבריאות הבריטית בדיוק מתפרקת.
אני: המחשבות על הכתיבה והעדר ההתקדמות שלי רודפות אותי יום ולילה.
גולדי: באמת, לבי איתך, אבל את צריכה לסיים את התזה.
אני: אבל אני לא יכולה! וגם התרעתי על כך מבעוד מועד!
גולדי: מתי, כשהתבכיינת מולי אתמול במשך שעה?
אני: בדיוק. סידר, ש. 2009. שיחותי עם גולדי החיים כתסכול. הוצאת גוגל צ'אט.
הימים חולפים, שנה עוברת אבל התזה הלא כתובה לעולם נשארת. עוד כמה ימים אנחנו צריכים להגיש את המוצר הסופי, וחוץ מכמה משפטים מגובבים אין לי ולו קצה עבודה. "אני לא מבינה מה את עושה מזה כזה סיפור", מינה אומרת ולוחצת שוב על קונטרול+שמור. "תשבי, תכתבי בראשי פרקים את מה שיושב לך בראש ומשם תפתחי את הרעיונות לפסקאות וכן הלאה וכן הלאה. בין לבין תזרקי איזה ציטוט ויש לך תזה".
זו הבעיה האמיתית בכתיבת עבודה: לנצח האנשים שאמורים לכתוב במקביל אליך יהיו במקום אחר ממך בגלגל הייאוש/התקדמות. כמו האנגאובר, מחסום כתיבה הוא משהו שאין עבורו באמת עצות פרקטיות - ואמפתיה קולנית רק מחמירה את המצב. כל מה שיש לעשות הוא לנוד בשתיקה לאות הזדהות.
לעומת מינה, שנמצאת ללא ספק בשיאו העליון של הגלגל, שרה מבלה בימים אלה קבורה בתהומות הייאוש. ג'יילס המנחה החזיר לה את הטיוטה הראשונה של התזה בתוספת ההערה: 'מרתק, אם כי נראה שאת מכסת המילים לכלל העבודה תאלצי לבזבז רק על המבוא' ושרה נאצלה להבין את הרמז: עליה לצמצם, והמון. מכיוון שכל וויתור על רעיון שכבר כתבה מייסר אותה עמוקות, שרה מחלקת את זמנה בין אפתיה מוחלטת ופאראנויה קשה. "למה את מחזיקה ספר? את כותבת את התזה?", היא מזנקת מהספה שעליה שכבה ארבע שעות בלי לנוע. "את כותבת את התזה!!! אין, אין סולידריות! אפשר למות פה ואנשים ימשיכו לכתוב את התזה שלהם כאילו אין מחר! כאילו לא מצנזרים פה רעיונות לדור העתיד!". "תתקשרי למינה", אני מנחמת אותה, "היא תשמח לעזור".
בינתיים, סגורה בחדרי, אני מצליחה, צעד אחר צעד, להתחיל ולפרק את הפקעת שיושבת לי בראש לטיעונים קצת יותר רהוטים. לא שלשחק שייקספיר באנגלית היה קל, אבל לפחות אז מישהו אחר היה אחראי על ניסוח המלים בסדר הגיוני.
"בעברית כבר הייתי מסיימת עם התזה מזמן", אני נאנחת בשיחה עם גולדי, "הייתי מלהטטת בין משפטי תנאי להצהרות חיווי, סותרת את עצמי במחי 'ואולם', ומסיימת עם משפט פיוטי". "לא את לא", גולדי מוציאה לי את הנוסטלגיה מהמפרשים, "את היית כותבת משפט וחצי, שגם בו היו יותר מדי סוגריים, מכריזה בסיפוק שהספק כזה מרשים עוד לא נראה מעולם ויורדת לפיצוציה לקנות לחם שחור ושוקולד למריחה". "את רואה?", אני מתקוממת, "איך אפשר להגיע להישגים אקדמיים במדינה שאין בה לחם שחור?!".
תוך התעלמות אלגנטית מהטיעון המבריק שלי, גולדי חוזרת לדיון על התזה. "על מה את עובדת עכשיו?", היא שואלת. "אני מנסה למזג את החלקים שאני מבססת מהתואר הראשון שלי לתוך התזה", אני מקבצת קצת רחמים, "שעות, שעות אני יושבת ומתרגמת חלקים מהתואר הראשון שלי ואת יודעת כמה זמן לקח לי לתרגם אותם לעברית בזמנו?!". "אההה.. שני, אני קצת חוששת לומר את המובן מאליו, אבל אם תרגמת את הקטעים הללו בעבר למה שלא פשוט תצטטי אותם מהמקור?". הממ. הייתי נשארת על הקו כדי להודות לגולדי שכרגע בעצם קידמה לי את התזה בעשרה עמודים, אבל אני כבר רצה לסופר כדי לראות אם יש שוקולד למריחה לפני שייסגר.
בחזרה בחדרי, נראה שאני מתחילה לעלות מעלה מעלה בגלגל ההתקדמות. למחרת, חמושה באספקת שוקולד למריחה ונחושה מתמיד, המשפטים קצת יותר זורמים, והרעיונות מתחברים אחד אל השני. אפילו שרה, שטרם עזבה את מיקומה בשפל של השפל, מעדיפה להתרכז בעבודות של אחרים ונרתמת לתפקיד העורכת הלשונית שלי ומתקנת שגיאות באנגלית.
וכך, תוך ויתור על שעות שינה, תחומי עניין ושמחת חיים הצלחתי להגיע ללילה שלפני הגשת התזה עם תזה כמעט כתובה. "עוד מעט, עוד קצת", שרה ממלמלת תוך כדי שהיא משייפת את העבודה שלה, "עוד טיפה, ואנחנו כבר לא סטודנטיות". "מה אמרת?!", אני מתנערת מרשימת הביבליוגרפיה. "למה את מופתעת? בעוד כמה שעות, בהנחה שמה שתגישי לא יהיה גיבוב שטויות גמור ואת תקבלי ציון עובר את מפסיקה להיות סטודנטית".
"מה קרה?!" שואל קוסטה שנכנס לסלון ורואה את פניי החיוורות. "שני קצת מתקשה לקבל את הפרידה מעולם הלימודים והסטודנטים", שרה מסבירה. "אה, כבר פחדתי ששוב יש עכבר בבית", הוא נרגע ומתחבר למדפסת. הימים חולפים, שנה עוברת.
