אמא: אנחנו באים גם להופעה של יום חמישי, וגם להופעה של מחר.
אני: מחר?!
אמא: כן, ההופעה הראשונה מחר בערב, לא?
שתיקה.
אני: אז לילה טוב לבינתיים.
אנשים כמוני, שהכשרון האמיתי שלהם הוא בדחיית דברים לרגע האחרון, לא באמת יודעים מה לעשות עם עצמם ברגע האחרון. שש בבוקר, יום ההופעה, ואני שוטפת כלים במטבח. כבר פתחתי קבוצת פייסבוק להפקה, כבר סידרתי את כל סיכות השיער שלי לפי מידת החלודה ואפילו ארגנתי את כל בגדי החזרות השחורים שלי, שבקרוב לא אצטרך, במגירה נפרדת. הופעת סוף השנה עולה עוד כמה שעות, וכל מה שהבטחתי לעצמי שאספיק עד עכשיו ולא הספקתי כבר לא משנה. עוד מעט יתכנסו כולם כדי לראות את 'קומדיה של טעויות', ומה שיהיה יהיה.
מכיוון שכל המחזורים וכל המסלולים מסיימים באותה תקופה קיבלנו גישה לאולם ההופעות רק עכשיו והחזרה הגנרלית נקבעה לבוקר ההופעה. אנחנו מגיעות לבית הספר וכבר בפתח האולם מתגלה בעיה אי אפשר לפתוח את הדלת. הייתכן שהאולם עדיין נעול? "אנחנו בפנים!", צועקת הלן הבמאית. "מה קרה לדלת?", אנחנו צועקות מצדנו. "ובכן, חלה טעות קלה, ומעצבת התפאורה חישבה את הבמה באינצ'ים ולא בסנטימטרים". מסתבר שהסט שנבנה גדול מדי למימדי האולם והדלת שדרכה אנחנו והקהל אמורים להכנס חסומה על ידי מה שאמור להיות מרפסת הבית של הדמות שלי.
החזרה נדחית בשעתיים כדי שהצוות הטכני יוכל לסגור מרפסת ולפתוח דלת, וטוב שכך - כי מינה מגיעה באיחור ספוגה כולה בקפה. "איזה אדיוט אחד שפך עלי את כוס הקפה שלו בתור לקפיטריה ועכשיו אני אפגוש את הסוכנים עם כוויות מדרגה שנייה על החזה שלי ועם חולצה מוכתמת!" היא מתלוננת בתזמון מושלם לשרה שמודיעה שעוד סוכן התקשר וביקש לשמור לו מושב.
"ההופעה סולד אאוט לחלוטין" נוהמת פקידת הקבלה של בית הספר, גברת בת 70 לפחות שמזכירה לי תמיד את מיסיז סלוקום ב'מישהו מטפל בך'. "כל סוכן רציני כבר היה מזמין מקומות מבעוד מועד, תאמיני לי, את ממילא לא רוצה שמישהו כזה ייצג אותך". שנייה לפני שהיא שופכת קפה על הפקידה, אנחנו גוררות את שרה משם.
"זה אוטוטו עומד לקרות!", אני אומרת למינה, "אמאלה!". "קראת לי?" אני מסתובבת כדי לגלות את אמי הנרגשת עומדת בפתח בית הספר. אחותי מגיחה מאחוריה אוחזת בזר פרחים ונרגשת לא פחות. "איפה אבא? הוא לא מגיע?", "הוא בדרך. אבא מצלם כל מדרגה בבית הספר, כי הוא לא יודע כלפי מה את נוסטלגית ועדיף להיות בטוח על פני להצטער".
אחרי החיבוקים ההולמים אנחנו עולות לחדרי ההלבשה כדי להתפשט. רגע האמת הגיע, ועוד מעט אנחנו נעלה לבמה בלבוש תחתון בצבע בז' ופאה בלונדינית. אחרי החזרה הגנרלית רמת המתח עולה עוד יותר ומרטין, ראש הקורס, מופיע מאחורי הקלעים כדי לומר מילות ברכה. "חברות, צאו לבמה, תנו את מה שיש לכן ותהנו מכל רגע". הייתכן שעכשיו לקראת הסיום הוא סוף סוף מפשיר ונהיה נחמד? "אחרי הכל", הוא ממשיך, "עבור חלקכן לפחות, זו כנראה הפעם האחרונה שתהינה על במה". וואו.
מעודדות מתמיד אנחנו נכנסות לאולם כדי להסתתר מאחורי הקלעים ולהציץ מהחרכים בזמן שהקהל נכנס. המשפחה של לורה מתיישבת בשורה הראשונה והתלונות של אחיה מגיעות עד אלינו. "אני רוצה הביתה. אני לא מאמין שגררתם אותי לכאן לראות את לורה והחברות שלה מברברות שייקספיר". עוד לפני שלורה מספיקה להתנצל בשמו נהיה חושך.
אלוהים אדירים זה עומד לקרות. קייטלין נושמת עמוק, מיישרת את הפיאה ועולה לבמה. לפני שהיא סוגרת את הדלת אני עוד שומעת את אחיה של לורה מעבד את המידע החדש. "זה הולך להיות טוב", הוא לוחש לאביו.
ובכן, טוב זה עניין יחסי. ההצגה מתחילה, האנשים צוחקים במקומות הנכונים, ונראה כאילו העסק זורם על מי מנוחות. עד שאני מחליקה על התחת שלי. לא, זו לא מטאפורה. בעיצומה של סצינת מרדף קומית בין מינה לביני, עקבי הפריימרק שלי מאבדים שיווי משקל ואני עושה שפגט בלתי נשלט לאורך חצי במה. הקהל לא יודע אם לצחוק או להזמין אמבולנס, אבל אחרי כמה שניות אני זורקת איזו שורה רנדומלית מהטקסט וכולם חוזרים לנשום.
בהפסקה אני מחליפה את הגרביונים הקרועים, מינה מתמרחת בקרם אלו-וורה וקייטלין מבררת אם אפשר להוציא צו הרחקה נגד אחיה של לורה. הלן מציצה כדי לבדוק שלא נקעתי את הרגל ומנצלת את ההזדמנות כדי לשאול את הסאונד מנג'רית למה הווליום של המוזיקה עולה ויורד בצורה מוזרה. "הווליום לא אחיד? באמת?", היא מתפלאת. "טוב, אני לא הבן אדם לשפוט, אני חירשת באוזן אחת".
מחצית נוספת, מחיאות כפיים, ויאללה לקבלת הפנים. "איזו נפילה!", סוכן לוחץ לי את היד ואני מקווה שהוא מדבר על ההחלקה החיננית שלי ולא על איכות המשחק. מטח פלאשים מבריח אותו ואני מזהה את אבא שלי מתקרב.
"את בסדר?" אמא שלי חוזרת לנשום לראשונה מאז המערכה הראשונה ואחותי בודקת את החבישה. עוד כמה נשיקות וחיבוקים ואנחנו פורשים לארוחה משפחתית. מסתבר שקשה למצוא מסעדה פתוחה בשעות הלילה בצפון המנומנם של לונדון.
וכך, צולעת קלות, אוחזת בזר פרחים ורעבה, אני נפרדת ממשפחתי בפתח המלון שלהם. "אל תהיי עצובה, הייתה הופעה מקסימה", אחותי מנחמת, "ונלך למסעדה אחרי ההופעה שלך מחר". "מחר?!", "כן, מחר יש עוד הופעה, לא?". שתיקה.
