המרצה: אז מה אתן בדיוק הולכות לעשות?
אני: 'המלט' ברכבת התחתית.
המרצה: ככה פתאום לקום באמצע נסיעה?
אני: בדיוק.
המרצה: תזכירי לי מה אתן בדיוק חוקרות?
אני: איך המבוכה משפיעה על השחקן.
המרצה: ואיך זה קשור ל'המלט' ברכבת התחתית?
אני: אתה יכול לחשוב על משהו יותר מביך?
מסתבר שכל הקטע הזה של התואר שני מצריך גם קצת אקדמיה פה ושם. מכיוון שבסוף השנה אנחנו אמורים להגיש תזה אמיתית, בית הספר מכין אותנו עם משימת ביניים - פרויקט מחקר שנציג בסוף הסמסטר הנוכחי.
אנחנו מתבקשים להתחלק לקבוצות שיתמקדו בשאלה לבחירתן, ויבדקו אותה מהזווית האקדמית בשילוב עם עבודה תיאטרלית מעשית. נשמע מהמם על הנייר, יראה מעולה בתוכנייה של הסימפוזיון, אבל בעיקר גורם לנו להיאנח בספרייה על בזבוז השעות שבהן יכולנו לבלות בלימודי משחק 'טהור'.
אחדים מכיתתנו חוקרים נושאים בוערים כמו "איך היה נשמע המבטא האנגלי על הבמה בתקופה היעקובינית", או "האם היחסים בין הקהל והמקהלה בטרגדיה היוונית משתנים כשהמקהלה דוברת יוונית והקהל לא".
לעומתם, שרה, אלנור ואני מחליטות לנצל את הפרויקט לקצת תרפיה. אנחנו בוחרות לברר איך שחקנים מתמודדים עם התופעה הכל-כך אנושית - מבוכה - כשהם במהלך הופעה. ישיבת סיעור מוחין אחת יותר מדי, והרעיון המטופש של לקום ולבצע סצינה מתוך 'המלט' באמצע נסיעה ברכבת התחתית נראה לנו כמו המצאה גאונית. אז אנחנו מציעות אותו - והוא מתקבל.
עבור החזית האקדמית אני פונה לאודי, חברי הטוב שחוקר ענייני מבוכה מהצד הפילוסופי ומבקשת שיפנה אותנו לרשימת ביבליוגרפיה הולמת. אחרי הכל, אנחנו מקוות להימנע ממבוכה כשנעמוד מול פאנל בוחנים ומצגת שקופיות. אודי מאד נלהב מהרעיון ותוך יומיים אני עמוק בתוך המאמרים שהוא שלח עד שאני כמעט שוכחת ללמוד את השורות שלי בעל פה.
מהבחינה המעשית האתגר שלנו ברור - להיות כמה שפחות גרועות. הרי אנחנו אמורות להצדיק את ההופעה המאולתרת שלנו בכך שהיא אכן תהיה ראויה, ולא משהו שיחוויר מול מריבה רנדומלית של זוג. אז אנחנו מנסות לשפר את הסצנה ובעיקר מתאמנות על הקול - איך להצליח לבצע את השורות בצורה כזו שישמעו אותנו גם בקצה השני של קרון נוסע.
פולוניוס, הדמות שאני משחקת, מופיעה מאמצע הסצנה, ומוחלט שאתנהג כמו נוסעת רגילה עד שהשורה שלי תגיע, וכך אתצפת קצת על הנעשה. בשביל שנוכל לנתח את התוצאות, אנחנו מבקשות ממינה שתצטרף לנסיעה כתיירת ותצלם בוידיאו את התגובות של האנשים. "נקנה לך כרטיס רכבת שבועי" אנחנו מנסות לפתות אותה לעשות לנו טובה. "אתן צוחקות עלי? אני מוכנה לשלם כדי להיות זו שמתעדת את הבושה!".
החזרות נמשכות. אחת לכמה זמן מכה בנו ההכרה שבעתיד הקרוב נאלץ אשכרה לקום מול קהל זרים ברכבת ולבצע את הסצנה, והכל נעצר עד תחלוף הפאניקה. בשלב מסוים אנחנו נבעטות מחדר החזרות לטובת קבוצות מחקר אחרות, מה שלא משאיר לנו ברירה אלא לעבור להתאמן במסדרון. שני בחורים מהמסלול לבימוי חולפים על פנינו ומגלגלים עיניים בזלזול. איזה בושות. "אולי בעצם נהיה גרועות מבחירה?", אני מנסה טקטיקה אקדמית מפתיעה, "זה גם מביך, וגם יפנה לי את החזרה של מחר בערב לטובת התקף חרדה".
הרגע הגדול מגיע ובחיל ורעד אנחנו יורדות במדרגות של תחנת הרכבת קינגס קרוס, כאילו פנינו מועדות אל פתח פי השאול . הקו שנבחר הוא קו 'המטרופוליטן' מאחר שהוא הקו האיטי ביותר ולכן גם הכי פחות רועש.
אנחנו נעמדות על הרציף מוכנות לקרב. עוד שתי דקות מגיעה רכבת. הנוסעים התמימים עוד לא יודעים מה מצפה להם. מכיוון שאני אמורה להיות נוסעת רגילה אני עומדת במרחק מה מיתר הבנות ומרגישה את הזיעה הקרה ביתר שאת. חמש דקות עוברות והרכבת טרם הגיעה. בינתיים עוד ועוד אנשים מתאספים על הרציף.
אני שולחת מבטים מודאגים אל החברות ומקבלת משיכת כתפיים בתמורה. עשר דקות. מינה בתפקיד התיירת עם מצלמת הוידיאו מתעדת את לוח הבקרה שמהבהב שוב ושוב 'delays'. רבע שעה. הרציף הומה בני אדם עצבניים שמאחרים לעבודה בגלל שירותי הרכבת הבריטית.
אנחנו נאספות בפינה להתייעצות. "אי אפשר לדעת מתי ואם תגיע הרכבת...", "והדבר האחרון שאנשים רוצים אם הם דחוסים בקרון זה שלוש סטודנטיות שיצעקו להם שורות של שייקספיר...", "אם בכלל נצליח לעלות על אותו קרון בעומס הזה...". בצעד קל יותר ויותר אנחנו מתרחקות ועוזבות את הרציף. "חבל שהתבטל", אני שומעת את עצמי אומרת, "דווקא ממש ציפיתי לזה".
* * *
האם תושבי לונדון באמת יתחמקו בכזו קלות משני והחברות?
בשבוע הבא - חלק ב'.
