ללימודים בדרום קוריאה זכיתי להישלח מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת יונסאיי (Yonsei) שבסיאול, שהינה אחת משלוש אוניברסיטאות הצמרת בקוריאה.
קוריאה, כידוע, מחולקת לשתי מדינות: קוריאה הדרומית וקוריאה הצפונית. מעטים בלבד יודעים כי גם קוריאה הדרומית מחולקת לשניים: סיאול הבירה, וכל השאר.
סיאול היא עולם בפני עצמו, עולם של ניגודים הרמוניים, שילוב בלתי אפשרי בעליל של מודרניזציה ומסורת, טכנולוגיה ופשטות, אירוטיקה וצניעות. רחובותיה של הבירה מוארים באורות ניאון צבעוניים המעטרים את הבניינים לכל גובהם, ובהם שוצף-קוצף נהר-אדם קוריאני הנע לקצבה של המטרופולין.
הבירה הקוריאנית היא למעשה ליבה הפועם של המדינה, לב המכיל מעל 10 מיליון תושבים, מרכז כלכלי, פוליטי, תרבותי וטכנולוגי של המדינה, ולא בכדי מכנים הקוריאנים בציניות את מדינתם "הרפובליקה של סיאול".
יד ביד עם הצייתנות מגיע הקונפורמיזם הטוטלי. הקוריאני שואף להיות "כמו כולם" ולאו דווקא להיות מקורי. צבעי המכוניות לעיתים נדירות סוטים מהלבן והשחור, ולרוב גם גווני הלבוש. התלבושת האחידה הנהוגה בבתי הספר נמשכת גם לתוך החיים הבוגרים, ונדמה כי לפנות בוקר סיכמו תושבי העיר על חצאית וז'קט לנשים, ומכנס אלגנט וחולצה מכופתרת לבנה לגברים.
ההיררכיה והכבוד מכתיבים נימוס מהוקצע להפליא. הברכות למפגש ופרידה מרובות ומגוונות ולרוב תלוונה בקידה של בעל העמדה הנמוכה יותר, קידה שלמה ואמיתית, המערבת את הגב כולו. כל כניסה לחנות או למקום המציע שירות תזכה אותך, כלקוח, לברכת שלום רמה וקידה ובנסיעה באוטובוס תזכה לברכת שלום מהנהג עם עלייתך (ובואו לא נשכח כי המדובר במטרופולין בן 10 מיליון איש!). בנוסף לכל זה, בקוריאה עומדים בתור. פשוט עומדים בתור.
יחד עם כל זה, במקרים רבים הנימוס הוא חד-צדדי. המצויים בראש שרשרת המזון פטורים מהחובה לחלוק כבוד. לעיתים קרובות "אג'ושי" (איש מבוגר) או "אג'ומה" (אישה מבוגרת) יעקפו אותך בתור כאילו היית דנידין, יפלסו אותך במרפקיהם אם תעמוד בדרכם, או ישחררו לאוויר העולם גיהוק בשרני בנוכחותך. גם במקום העבודה הבוס לרוב פטור מהתחשבות בעובדיו.
בסדר החשיבות הקוריאני תמצאו מיד לאחר האלכוהול את השירה. בקוריאה, עדיף לדעת לשיר מאשר לדעת קוריאנית. הבילוי בפאב לרוב ממשיך ב"נולה-באנג" ("חדר-שירה"), שהינו חדר קריוקי אישי. הקבוצה המבושמת שוכרת חדר עם מסך ענק ומכונת קריוקי ומבלה כשעה-שעתיים בהפגנת ובחינת כישורי הזמרה של חבריה.
הפאב וה"נולה-באנג", יחד עם בתי הקפה, הינם מרכיבי היסוד בכל דייט קוריאני, ולרוב הכל ישולב ביחד - הפגישה תחל בבית קפה או במסעדה, תמשיך בפאב, תעבור ל"נולה-באנג" ותסתיים בפאב אחר, סאגה העשויה להימשך גם 5-6 שעות. שלא לדבר על כך שגם בקרב הצעירים המודרניים עשרות פגישות מפרידות בין הפגישה הראשונה והנשיקה הראשונה. כן, חברים, זוהי קוריאה.
