העורכת: תגידי, על מה את כותבת השבוע?
אני: יורד שלג בחוץ!!! שלג!!!!
העורכת: יופי. אוטוטו יש בחירות אז חשבתי ש...
אני: שלג!!!!
העורכת: נפלא. כבר הרבה זמן שלא כתבת על הלימודים ואחרי הכל זה אתר סטו..
אני: שלג!! שלג שלג שלג שלג שלג שלג שלג!!!!
העורכת: טוב, אבל בתנאי שאת שולחת תמונה של איש השלג שאת בונה.
שלג! שלג שלג שלג!!! ולא סתם פתית או שניים אלא ערימות!! של שלג!!! קוראינו בירושלים או בבוסטון מוזמנים לנחור בזלזול, אבל לי לא אכפת. תעצרו את העיר - יורד שלג בחוץ!! ובאמת הכל נעצר.
בראשון בערב הזמנו כמה חברים אלינו לדירה החדשה למין חנוכת בית מאוחרת. יום ראשון, חשבנו לעצמנו, נשתה כמה כוסות יין וכולם יחזרו הביתה תוך שעתיים לשנת לילה מהוגנת בביתם לקראת שבוע חדש.
כמה בקבוקי יין לאחר מכן והרכבת האחרונה כבר עזבה את הרציף. בלי שתכננו, חנוכת הבית נהפכת למסיבת פיג'מה. "קר בחוץ והבית רחוק", מסבירה מינה. "והתחיל לרדת שלג", מנמק אלכס, "האופניים שלי יחליקו על הכביש". "ואנחנו בעיקר מנומנמים.." מתרווחת אלנור על הספה ותוך כמה דקות כולם כבר נוחרים בחלקים שונים של הבית בזמן שפתיתים רכים נוחתים על המדרכה.
ואז קמנו בבוקר. כדי ששבעה אנשים יספיקו להתקלח ולשתות קפה לפני שיעור תנועה צריך לקום מוקדם. "אה, שני...?" הנרי, החבר של מינה, קורא בקול מהוסס. "אני יודעת, אתה לא סטודנט ואתה צריך להגיע לעבודה. כנס ראשון למקלחת". "לא, לא, תסתכלי בחוץ... הכל מכוסה בשלג!". אני מסיטה את הוילונות ולנגד עיני נפרש סט של סדרת טלוויזיה אמריקאית רק אמיתי. הרחוב, המכוניות, הפנסים הכל מכוסה בשלג רך ולבן.
"קוסטה! קוסטה!", אני רצה להעיר את שותפי, "תתעורר! יורד שלג בחוץ!". "מה?", הוא מרים ראש מוכה הנגאובר וממצמץ לעבר החלון, "כן, באמת יפה כל הלבן הזה, עכשיו תני לישון" ומטיח את הראש חזרה בכרית. "לא, דביל, זה סתם הקיר של הבית ממול. קום!".
הבית מתחיל לקום לתחייה וכל כמה דקות נשמעות קריאות שמחה מעוד מישהו שמגלה את השלג. מגדה מביאה את הבשורה שהרכבות שותקו ברוב העיר והאוטובוסים בוטלו כליל עד להודעה חדשה - אין דרך לעזוב את השכונה. פקידת הקבלה בבית הספר עונה לטלפון ומסבירה שמזל שהיא גרה במרחק הליכה כדי שתוכל לספר לכולם שהיום לא ממש יתקיימו לימודים.
"האנגלים האלה", מפטירה לעברי בבוז מינה שגדלה בשבדיה, "כמה מילימטרים של שלג והכל מתמוטט אצלם". אבל אני כבר לא ממש שומעת אותה כי אני מדלגת החוצה בקריאות "תראו! אני הולכת בשלג!!! שלג שלג שלג שלג שלג!!! יורד עלי שלג!!! הא הא!!! שלג שלג שלג!!!".
אף פעם לא הלכתי ככה בשלג. בחודשים שאני בלונדון כבר זכיתי שירד עלי שלג אבל תמיד כזה שנמס אחרי רבע שעה. יש משהו עוצר נשימה בשכבה הנקייה של הלבן הרך הזה שעוטף את כל מה שמסביבי ואני שמחה שהחברים נשארו לישון אתמול בלילה. אחרי הכל, בלונדון, שבה שום דבר לא במרחק הליכה, אני עדיין צריכה מישהו קרוב שילמד אותי איך בונים איש שלג.
אני מתקשרת לאיאן, הבוס שלי, כדי להגיד שגם לא אגיע לעבודה. "שלא תעזי!!", אני שומעת אותו צורח בטלפון. "היי, אני מצטערת אבל אין רכבות ואני לא יכולה להגיע...". "מי זה?! הלו? אני באמצע מלחמת שלג עכשיו, תתקשרו אחר כך!". ניתוק. יופי, עכשיו יש לי רשמית יום חופש. אני נושמת לרווחה ומספרת לחבר'ה. "וואלה, מגניב", הן המלים האחרונות שאני שומעת לפני שמטח כדורי שלג תוקף אותי מכל כיוון.
מכיוון שבקניות החורף שלי התעקשתי על מגפיים אופנתיות וכפפות צמר - אני גם לומדת איך זה מרגיש כששלג נמס לך בתוך הגרביים, אבל למי אכפת. יורד שלג! וכולם בחוץ, צוחקים, מטיחים כדורים לעבר זרים ולא ממש יודעים מה לעשות עם הזמן הפנוי והלבן-לבן הזה שפתאום הם קיבלו במתנה. מסתבר שהבריטים העצורים האלה, שתמיד חשבתי שצריכים קצת יותר שמש כדי להיפתח, בעצם היו צריכים שלג שימיס אותם.
לקראת ערב השלג נחלש, ואפילו האוטובוסים מתחילים לפעול שוב. זוג אנשי שלג עם פירוט אנטומי מטריד עומדים בתור עדות גאה ליום מלא ההישגים שלנו. אנחנו נכנסים לסלון להפשיר קצת ומוצאים בקבוק יין מיותם שטרם שתינו. "שנתחיל לזוז לכיוון הבית?", שואל הנרי בחצי לחישה. "קר בחוץ..." ממלמלת מינה. "והאופניים שלי..." וחלוקת הכריות מתחילה מחדש. שלג.
