המתקפה על עזה הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. ב-28 בדצמבר, בשעה 10:00 בבוקר, נפגשתי עם חברותיי באוניברסיטה כדי להעביר כמה פרזנטציות בנושאים שונים.
בסביבות השעה 12, כשסיימתי את הפרזנטציה שלי, אני וכמה חברות הלכנו לאכול. לפתע שמענו קול של פצצות ממטוס F-16. היינו בהלם. לא הבנו מה קרה, היכן, ומה הייתה הסיבה לכך.
התחלנו לרוץ, בלי לדעת לאן לפנות. הפצצות נפלו מאוד קרוב אלינו, ועשן עלה מכל מקום. מאוד פחדנו שפתאום נותקף על-ידי חיילים ישראלים. לא הצלחנו למצוא אף דרך להימלט מהסכנה.
במשך כ-20 דקות לא היו מוניות וברחובות היו רק אנשים מבוהלים. היה לחץ רב על הרשת הסלולרית, וזה הגביר עוד יותר את חששותינו לגבי המתרחש מסביב. בקושי מצאתי מונית כדי לחזור הביתה.
בדרך ראיתי מבנים הרוסים ובוערים, וגופות של חללים, רובם אזרחים, מועברות מבתי חולים אל מקום קבורתם. זה היה היום הראשון של המלחמה המקוללת הזו, אך הימים שבאו אחריו היו גרועים הרבה יותר.
במשך 23 ימים אנשים סבלו לא רק מניתוק החשמל, אלא גם ממחסור במים וגז - חודש ימים ללא הדברים הבסיסיים ביותר. מוסדות הלימוד סגרו את שעריהם והלימודים הופסקו. רבים מבתי ספר נהרסו, ביניהם גם כאלה ששימשו כמחסה עבור אנשים שאיבדו את בתיהם. זו הייתה דרכה של ישראל לחסל את תקוותנו לחיים נורמליים.
באופן אישי, הושפעתי מאוד מהמלחמה. האוניברסיטה שלי, האוניברסיטה האיסלמית, היוותה מטרה לחמישה טילי F-16 ורוב הבניינים של הקמפוס ניזוקו בהפצצות. בעקבות כך, אאלץ לחכות עם סיום התואר הראשון שלי עד שיבנו מחדש לפחות חלק מהבניינים שנהרסו, ובניגוד לתכנון לא אוכל לסיים את לימודיי בעוד ארבעה חודשים.
הימים חלפו והמלחמה המשיכה, והביאה עוד הרס, חשכה וחללים. ב-10 בינואר, בשעה 22:00 בלילה, הפציץ מטוס F-16 בניין שניצב ממש מול ביתנו, ששימש כמקום מושבה של אגודה שטיפלה בפצועי האינתיפאדה הראשונה. שלושה טילים נורו על המבנה. ביתנו ספג נזקים רבים בהתקפה זו - כל החלונות והדלתות נשברו, והבית היה מלא בענן ענק של עשן ואבק. תודה לאל שאף אחד מבני משפחתי או מהשכנים שלנו לא נפצע.
ימי המלחמה היו ימים מלאי פחד, דאגות ולחץ שהסתיימו בהרס מוחלט בעזה. יותר מ-1,300 חללים, אלפי פצועים ואנשים רבים שנעקרו מבתיהם, משוטטים ברחובות ואינם יודעים מה יהיה גורלם.
עבורי המלחמה הזו הייתה סיוט. לא ידעתי אם אשאר בחיים, ותהיתי אם היא בכלל תסתיים יום אחד ונוכל לחזור לחיים נורמליים. למרבה המזל, זה נגמר ואני בחיים - עכשיו אוכל להיות עדת מלחמה ולחגוג את ניצחוננו על ישראל.
הכותבת היא ניסרין אל-ע'ול (21), תושבת העיר עזה וסטודנטית שנה רביעית לספרות אנגלית באוניברסיטה האיסלמית.
