שרה: מה עם השמש?
אני: מה איתה?
שרה: היא גרם שמיים.
אני: היא לא נחשבת.
שרה: ברור שכן.
אני: לא, היא לא.
שרה: והירח? המון פעמים רואים את השמש והירח בבת אחת!
אני: ו..?
שרה: וזה כבר נותן לך שניים מתוך שלושה כוכבים.
אני: לא, זה לא!!! שלושה כוכבים, לא כולל ירח או שמש או כוכב נופל! שלושה קטנים מנצנצים ורק אז הצום יוצא!!!
שרה: וואו, את עצבנית כשאת רעבה.
מודה, אני עצבנית כשאני רעבה. עשרים שעות אל תוך צום יום הכיפורים, אני רגילה להיות שרועה על הספה, מחרחרת, מעלה ארוחות נשכחות בטון עורג ומדמיינת איך חטאי השנה האחרונה עוזבים את גופי ביחס הפוך לכמויות הקפאין שנשארו לי בדם מהארוחה המפסקת. והנה השנה, אני בלונדון, צמה בודדה בין חבריי הגויים הסועדים, והחג לא עובר מהר יותר.
הם באמת חמודים שהם מעבירים איתי את הזמן עד שהצום ייצא. נכון, אני מרגישה קצת כמו מול וועדת ביקור חולים, שבתמורה לסיפורים מהעולם החיצון אני צריכה לבדר את המשלחת שהגיעה לבדוק שאני בין החיים. ועדיין, כשמתפתח ויכוח ביניהם על הסוגיה מה יותר מאתגר - רמדאן או יום כיפור, אני מוכרחה לציין שזה שינוי מרענן משאלת יום כיפור המסורתית מישראל: סיימת עם מוסף הספרים?
הדקות חולפות והשעות לא זזות. ואיכשהו מצאתי את עצמי בתפקיד נציגת היהדות עלי אדמות. כל ההרגלים שנלקחים באופן אוטומטי כשהחגים נחגגים בישראל מתבקשים להופיע עכשיו בתוספת צידוק. לפעמים זה דווקא נחמד, אבל עכשיו, עם כל התענוג שבלהיות פנומנה אקזוטית, יש שאלות שפשוט אין לי מושג איך עונים עליהן. אתם יודעים אם לפטופ שפתוח על אתר שמרפרש את עצמו כל כמה שניות דינו כדין מעלית שבת של המיילים?
אם כבר למדתי משהו בזיגזג התרבויות היומיומי שאני מנהלת בחודשים האחרונים בלונדון, הוא שההבדלים עצמם בין לונדון לישראל הם באמת קטנים, והדבר היחיד שמעורר אותם כל פעם מחדש הוא העדר האוטומטיות שבה אני והעולם תופסים אחד את השני. הדוגמה הברורה ביותר היא שלא משנה כמה פעמים אני אסתכל ימינה ושמאלה, עדיין יש מצב שאין לי מושג מאיפה יגיח אוטו כשאני חוצה את הכביש. אז למה אני בכלל מנסה להסביר את הדקויות של רכיבה על אופניים ביום כיפור?! בתנועה החלטית אני מפרקת את הישיבה שקמה אצלי בסלון ויורדת לפארק לשאוף קצת אוויר.
לפי המבטים המבוהלים שמלווים אותי, אני מבינה שגם מושג העצבנות שונה פה בלונדון מאשר בישראל. אם מוציאים מהמשוואה את החיים בלונדון בשעת שכרות, שיא העצבנות שאפשר למצוא פה היא להיתקל במישהו ברחוב ולקבל בתמורה 'סורי!' בלי חיוך. מה אני רוצה מחבריי המסכנים? בסך הכל מנסים לקצר לי את הצום. זו אשמתם שלא שתיתי קפה בבוקר? מה קרה לכל מנטרת 'בין אדם לחברו'? כולה מתעניינים, שואלים שאלות - אולי קצת סבלנות?
אחד אחרי השני מציצים לפני שלושה ראשים של סטודנטים מפוחדים למשחק. גם בשמיים נראים שלושה הבהובים החלטיים, אף לא אחד מהם של השמש או הירח, ובהקלה כללית מוכרז סופו של הצום. 'גוד פיינל סיינינג!' אני מנסה את כוחי בברכת 'גמר חתימה טובה' מאונגלז לנוכחים. מה אומרת הברכה הזו, הם שואלים קצת בחשש. אני מספרת להם שהיום הוא היום שבו מוחלט אם ואיפה הוחתמת בהתאם למעשייך. 'אוי מותק, אני מבינה עכשיו למה כל העצבים' שרה מחייכת באמפתיה. 'אל תדאגי, עוד יחתים אותך סוכן'.
