"אז מה היית עושה אם היית יודעת שאח שלך מרגל לטובת סוריה?", שאל המראיין. מאחר שלא הייתי בטוחה שזו היתה שאלה רצינית, ביקשתי ממנו לחזור עליה שוב. "אז מה היית עושה?", שב הקול ושאל.
הסתכלתי מסביב, לבדוק אולי טעיתי בדלת והגעתי לראיון עבודה של השב"כ או המוסד. בינתיים, בדמיוני נדדתי הכי רחוק שאפשר, ראיתי את עצמי משתלשלת מגגות של בניינים, נפגשת עם ראשי הסי.אי.איי, מפתה גברים... טוב, נתרכז. ידעתי שבתשובתי אני צריכה להיות הוגנת כלפי שני הצדדים; הרי לא ייקחו אותי ברצינות לו אקריב את אחי על קרנות המזבח, ובטח שאף אחד לא יתייחס אליי ברצינות אם אגיד שאעשה הכל למען מדינתי.
אז מלמלתי משהו. מה יכולתי לעשות? רציתי את העבודה הזו. בעצם רציתי כל עבודה. בדיוק חזרתי מטיול של שנה בחו"ל, הישר לבית של ההורים ומכיוון ששפיותי חשובה לי - הייתי חייבת לחזור לעצמאות כמה שיותר מהר.
המלמול השתלם - התקבלתי. הפכתי להיות מזכירה בחברת לוקרים. הידד. זו היתה טעות. העבודה אומנם לא היתה כרוכה בהגשת קפה, קביעת לו"ז ותיוק, כפי שנהוג בעבודות מזכירותיות רגילות, אבל כן היו בה טלפונים, והמון. למעשה, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לענות לטלפונים של ילדים מבולבלים שהלוקר שלהם בבית הספר נתקע, ושזקוקים נואשות שאזעיק טכנאי שיפתח להם את חתיכת הפח.
לרגע לא חשבתי שהעבודה הזו תחפור כל כך עמוק ותנסה למצוא אצלי בכוח אהבת ילדים וסובלנות אין קץ. אם היו לי את התכונות האלה, כבר מזמן הייתי מדריכת קייטנות.
האימה של ילדים בכיתה ו' מכך שהמורה תצעק עליהם, מביאה אותם להתנשפויות ולדיבור בדציבלים גבוהים יותר מאשר נהוג בשיחה נורמלית. ובעיקר - לאיום בתביעות משפטיות.
המחשבה שאדם בר דעת נתן לצוציקים האלה את הכוח לאיים בתביעה משפטית עוררה בעיקר תהייה על איזו מפלצת נוצרה מדור העתיד. אין ברירה, חייבים להתפטר.
הבוסים התחננו שאשאר ואני התחלתי להתרצות; קלות ההגעה לעבודה, הכימיה הטובה עם טכנאיי הלוקרים ושיחת טלפון אחת מאמי, הספיקו בכדי להביא אותי להבנה שהאדם הוא יצור סתגלני ואולי כדאי לתת עוד הזדמנות.
אחרי שבוע של עבודה כבר ביררתי האם אני זכאית למשכורת. ביום השמיני התפטרתי. רציתי לשמור על שפיותי. אם קודם לכן חיפשתי עבודה זמנית שתאפשר לי לקיים את עצמי בכבוד, עכשיו עזבתי את הכבוד, אני רק מחפשת כסף קל. יש כאן שוגר דדי?
יש לכם רעיונות, הצעות או הערות? כתבו לנו - editor@yoram.co.il
