אחותי: לא.
אני: אבל..
אחותי: לא.
אני: תראי, זה..
אחותי: לא.
זוג גופיות, אחת אפורה ואחת צהובה, עוברות אחר כבוד לערימת "נשארים בארץ". למה לעזאזל החלטתי לנסוע ללמוד בחו"ל? לא משנה עכשיו, נתרכז באריזה.
חום אימים. את בגדי החורף שלי זרקתי למזוודה בלי למדוד. אני לא מסוגלת לחשוב על מדינה שבה מישהו ילבש עכשיו מעיל בלי להתאדות מבפנים. אנגליה. לפני חודשיים כשנסעתי להבחן ירד גשם. בבוקר בדקתי באינטרנט יורד גשם.
אחותי נשכבת על הרצפה אות לכך שחם לה ושמשחק סינון הבגדים שלי מתחיל לשעמם אותה. אני מסתכלת על מה שעוד נותר לי לארוז, ומחליטה להשאר בארץ. הכלבה שלי הופכת את ערימת "אולי" ל"נשארים" במחי התיישבות פרוותית אחת. עוד גופיה.
אחותי: לא.
אני: אבל אין לי בכלל בגדי קיץ! אני צריכה גופיות!
אחותי: אין שם קיץ.
אני: היא יכולה לשמש כשכבה מחממת תחתונה!
אחותי: טוב.
גופיה דקה בצבע תכלת שתמיד הבטחתי לעצמי שאלבש ולא ממש קיימתי נכנסת למזוודה. לא אני ולא הגופיה יודעות איך היא פתאום זכתה לכבוד של מעבר לשנה לבירה הבריטית. גם אני לא ממש יודעת איך זכיתי לכבוד.
אז אני נוסעת ללמוד משחק בלונדון. למה? כי התקבלתי. ככל שאני מנסה להפוך בנושא נראה לי שזו התשובה הכי מדויקת. כמובן שיש גם את הסיבות שקדמו לקבלה, אבל הן עוד יותר ברורות מאליהן: תמיד רציתי לחיות קצת בחו"ל ולימודים זה תירוץ טוב; תמיד רציתי ללמוד משחק והזדמנות לחיות בלונדון זה תירוץ טוב; זו העיר עם התיאטרון הכי טוב בעולם אז אם כבר הולכים ללמוד משחק למה לא לנסות שם; לונדון תעשה פלאים לאנגלית שלי; 'שני? שני עושה תואר בלונדון' יתגלגל להוריי בנחת על הלשון; עשיתי תואר אחד בארץ ולא מצאתי את מהות היקום בעקבותיו; בקיצור יש לי אשליות בקשר ללונדון ושכר לימוד אסטרונומי אומר שלפחות איזה לוקר מחכה לי שם.
אני דוחפת גרביים לתוך ספל הקפה שלי כאות לכך שאני לא מוכנה לנהל עליו משא ומתן ושהוא בא איתי. לפני חודשיים עוד ביקשתי חופש מהעבודה כדי לנסוע לכמה ימים ללונדון. כמה חודשים לפני כן החלטתי שהרעיון של לימודי משחק בלונדון זו פנטזיה כזו פרועה שכל מה שזה יעלה לי זה כמה פאונדים למילוי טופס הרשמה. איכשהו זה היה נראה לי יותר קל ללכת לנסות להתקבל ללימודי משחק באנגליה מאשר להרים טלפון לניסן נתיב. זו אולי פחדנות, אבל הנחתי שלא אתקבל לאף אחד משניהם, אז לפחות בלונדון הפדיחה תהיה מול זרים ותמיד אוכל לטעון שהם שונאי ישראל.
אני מוסיפה לתוך הריצ'רץ' של המסמכים את ההעתקים של מכתב הקבלה, הדרכון וכתובות החירום. אם הייתי מנסה להתקבל לניסן נתיב הייתי זוכה לפחות לשמור בקרבתי את תל אביב, את האוזניות שלי, את שמיכת הפוך ואת אחותי, שכבר אימצה לה בגד או שניים תוך ניגוד אינטרסים משווע. גופיה בצבע תכלת ובחורה נוסעות לגלות את לונדון. אולי גם נכניס את חנוך לווין למזוודה.
