מה עושה חייל שמחליט לעזוב את היחידה, ומבקש לשנות שיבוץ? יודעים מה, לא סתם מחליט. יודע שהגורל החליט בעבורו, בטוח שביחידה החדשה ימצא את ייעודו, מצטער על הרגע בו סירב להתפנות מהבקו"ם.
מה עושה? מגיש שלושה טפסים לשינוי שיבוץ? תולה בחדרו בבסיס תמונות של החטיבה המיוחלת? מחבר לה שירי הלל? לובש חולצה ועליה סמל החטיבה? מתחת למדים צובע את קיר חדרו בגוני היחידה? רוכש מצעים תואמים למיטה? מקים אתר אינטרנט ומגולל בו את סיפורו? שוקל לשנות את שמו לשם היחידה? ואולי, אחרי שגם כל אלה לא סייעו בידו, מחליט לפנות לרמטכ"ל ולדבר אל לבו?"תצחק, אבל חשבתי ללכת אליו הביתה. ממש, לשבת מחוץ לבית שלו, לחכות לו עד שהוא ייצא ולנסות לדבר איתו", מגלה רב"ט ישראל פרץ. "ראיתי בטלוויזיה שהוא דיבר עם מתגייסים וניסה לשכנע אותם להתגייס לשריון, אז חשבתי שאני אוכל לשכנע את הרמטכ"ל לאפשר לי לעבור לחטיבת כפיר".
אז למה לא פנית אליו?
"לא ידעתי בדיוק איפה הוא גר".
רב"ט פרץ. "כשאני מסתכל על חיילים בכפיר אני מקבל צמרמורת בגוף".
עשיתי טעות מרה
כבר תשעה חודשים שרב"ט ישראל פרץ, לוחם בפלוגת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. הנער הצנום, שסירב להתפנות לחטיבת כפיר בבקו"ם עד שיקבל שיבוץ עורפי הקשור במחשבים, החליט להכריז מלחמה על השיבוץ שלו, ופתח במערכה מנומרת היטב שעוד תציג את דון קישוט כחפשן. "אני לא מסוגל לשאת את המחשבה שוויתרתי על כפיר", הוא מספר, "על הזכות לנעול נעליים אדומות, להרגיש קרבי בלב ובנפש. עברו תשעה חודשים, וזה עדיין מעיק עליי ומשפיע יום-יום. כשאני מסתכל במראה אני רואה בעיניים שלי את כפיר. כשאני ישן אני חולם על יחידת הכלבנים עוקץ, כשאני מסתכל על חיילים מכפיר אני מרגיש צמרמורת בגוף. שם זה המקום שלי, שם אני אמור להיות. אין משהו שאני רוצה יותר מאשר להגיע לחטיבת כפיר ואני מוכן לעשות כל דבר בשביל זה".
סיפורו יוצא הדופן של רב"ט פרץ מתחיל ביום גיוסו, במארס האחרון. "הייתי מיועד לכפיר, אבל המשפחה והחברים לחצו עליי שלא להתגייס לקרבי ולבזבז ככה שלוש שנים", הוא מספר. "אני זוכר את התנועה של אבא שלי, שסימן לי בבקו"ם עם היד 'לא להתפנות' ולא לעלות על האוטובוס לבא"ח, ואת השיחה עם אחי שגרם לי להאמין שהרצון לשרת בקרבי הוא חולף. האמנתי שהם יודעים מה טוב בשבילי וסמכתי על כושר השיפוט שלהם, אבל עמוק בפנים רציתי להיות קרבי. הרגשתי שטוב לי מדי בחיים, גדלתי עם כפית של זהב בפה ולא הייתי צריך להתאמץ בשביל כלום. רציתי לאכול הרבה בוץ בשביל לאפס את עצמי, כדי להעריך דברים.
"סירבתי להתפנות לחטיבה, עם תחושה שעשיתי טעות מרה", הוא ממשיך. "לא רציתי להישאר בבקו"ם, אז בסוף התפניתי לפלוגת החילוץ וההצלה בפיקוד העורף, כי הבנתי שמדובר בסוג של תומך לחימה. אלא שעם הזמן ראיתי שאני לא מתאים. הרגשתי שביזות, עשיתי דברים מחוסר רצון ובאדישות. כל הזמן הייתי לבד, ניסיתי לא להיקשר לחברים, כדי שהם לא ישפיעו על ההחלטות שלי. בצבא אין מקום לרגשות, אבל עם הזמן התחלתי לאהוב אותם. לא מזמן חבר שאל אותי: 'איך אתה יכול לעזוב אותנו, ישראל, אנחנו חולים עליך'. אמרתי לו שזה הגורל שלי ואני אלך עם ההחלטה עד הסוף".
עוד ישלחו אותי לקב"ן
"הבנתי שאין טעם לפנות למפקדים שלי בפלוגה", אומר פרץ, "כי הם לא יסכימו להעביר אותי מיחידה לוחמת ליחידה לוחמת אחרת. אז החלטתי לעשות משהו קיצוני". בשלב הראשון, גייס פרץ את יכולותיו הטכנולוגיות, והקים אתר אינטרנט אישי תחת השם kfir4u2. "הייתי יושב שעות עם הטלפון הסלולרי, בכל זמן פנוי רושם ורושם מחשבות ורגשות, ובסופי שבוע מעלה אותם לרשת". כך העלה לאתר תמונות וסרטוני וידאו של גדודי כפיר, כמו גם עשר שאלות שעשויות להתעורר במהלך קריאת סיפורו, עליהן - ניחשתם נכון - גם ענה בפירוט. "בכל זאת, הייתה לך הזדמנות לשרת בכפיר, למה לא התפנית?" מתריסה אחת מהן, אך הוא לא מתחמק ועונה מעל גבי האתר: "אני לוקח על עצמי את מלוא האשמה, אבל אני בסך הכל בן-אדם שעושה טעויות. זו טעות ששילמתי עליה מחיר כבד - האושר שלי, העתיד שלי. טעות שאני חייב לתקן, אחרת לא אמצא מנוח".
במקביל, תלה בגאון מעל למיטתו בבסיס תמונות של כלבי עוקץ ולוחמי החטיבה ואף חולצה שהכין במיוחד - "כפיר בכל מחיר", אותה הוא מקפיד להוריד מן הקולב וללבוש מתחת לחולצת ה-א' המחייבת. בנוסף, גיבש החייל המורעל לו"ז אימונים יומי כהכנה לגיבוש עוקץ - לו"ז שחייב אותו במד"ס, בזחילות ובשימון הנשק - מבלי שאיש ביקש זאת ממנו. "עם הזמן כל הפלוגה שמעה עליי וראתה את החדר שלי" הוא מספר, "חלק מהם כבר קוראים לי 'כפיר' במקום 'ישראל'".
אולי זה באמת רעיון לא רע, לשנות את השם.
"הייתה לי מחשבה כזאת, אבל נכנסתי לפרופורציות, והבנתי שזה מוגזם ועלולות להיות לזה השלכות. בסוף ישלחו אותי לקב"ן, לראות מה נסגר איתי".
איפה עובר הגבול שלך במאבק שאתה מנהל?
"רציתי לעשות משהו שיגרום לזה לקרות, כי שום דבר לא התקדם והטופס הראשון נדחה, ואחריו גם השני. חשבתי אפילו לפרסם את עצמי, לתלות 500 מודעות עם הסיפור שלי והכתובת של האתר בתחנה המרכזית. אבל גם זה מוגזם כרגע.
"אני יודע שהצבא הוא ארגון נוקשה והיררכי", הוא ממשיך בלהט, "אבל זו הסיבה שאני נוקט בכל הצעדים האלה, כי אני רוצה להראות שאני ממש רוצה לעבור, לא כמו אלה שרק חושבים שהם רוצים. אני לא חושב שחיילים אחרים מרחיקים לכת ברמה הזאת, כי זה בסך הכל צבא ובסופו של יום, אנשים רק מחכים לשחרור. אני רוצה לפתח קריירה בצבא ולהתקדם בו, אם זה יתאפשר לי. בשבילי אלה לא רק שלוש שנים".
הגורל מתגרה בי
בשבוע שעבר הגיש פרץ את טופס שינוי השיבוץ השלישי שלו. מגובה במכתב המלצה מהמ"מ, הוא מקווה כעת "להוריד כבר את הכומתה הכתומה ולהשאיר אותה בארון לכמה שנים טובות". בינתיים, הוא מגייס גם את הגורל לצדו ונאחז בכל התרחשות, ולו המקרית ביותר, כבסימן לגאולה. "בחזרה לקו בקלקיליה התיישבתי לנוח בתחנה המרכזית בתל אביב", נזכר פרץ, "ופתאום הופיעו סביבי עשרות חיילים מכפיר, וחלקם גם התיישבו לידי. אני היחיד שהיה שם עם תג יחידה של פיקוד העורף, וזה הרס אותי. לא האמנתי שעשיתי את זה לעצמי, שלא התפניתי.
"במהלך אחת השמירות שלי", ממשיך פרץ, "נתקלתי בחייל שמלמל הרבה שטויות בקשר וביקש כל הזמן שיחליפו אותו. כשירדתי מהשמירה פגשתי אותו, התרשמתי מחוש ההומור שלו, וכשחזרתי לחדר אמרתי לעצמי: 'הלוואי שיהיה לי חבר כזה כשאגיע לכפיר'. לאחר מספר ימים שמעתי את קולו מחוץ לחדר, ושמעתי שקוראים לו כפיר. במקרה אחר", הוא מוסיף, "הייתה הקפצת חילוץ וכל המחלקה פירקה את המכולה. בפתח של המכולה, בגובה העיניים שלי ממש, היה קיטבג עם רצועה שכתוב עליה כפיר. כמה דקות לאחר מכן מצאתי גם כומתת בקו"ם בתוך המכולה. הרגשתי כאילו הגורל מתגרה בי".
ואם עדיין לא השתכנעתם מרצינות כוונותיו, לקראת סוף הריאיון שולף רב"ט פרץ את הנשק האחרון בקמפיין שלו, ולא מהסס לשחוט גם את הערך הקדוש ביותר לכל חייל צה"ל - הפז"ם. "שאלו אותי הרבה פעמים אם אהיה מוכן לוותר על תשעת החודשים האלה ולהתחיל את השירות בכפיר מאפס", הוא מספר, "ואמרתי שאין לי בעיה. תתחילו מאפס, ממינוס אפס, זה לא מעניין אותי. תן לי לחתום על שלוש שנים נוספות מעכשיו, ואני חותם".
חשבת מה יקרה אם המאמצים שלך יעברו את הגבול, וינקטו נגדך צעדים משמעתיים? אתה מוכן להיכנס לכלא למען כפיר?
"למה שאכנס לכלא? לא עשיתי שום דבר שאסור על-פי פקודות הצבא: לא יצאתי על נפקדות, לא התחצפתי, לא סירבתי פקודה - הייתי החייל הכי טוב שאני יכול להיות, ובגלל זה אני גאה בעצמי. חיילים אחרים אמרו לי: 'תיכנס לכלא ותשבות', אבל לא הקשבתי להם. כל מה שאני מבקש זה שיגמלו לי, ויאפשרו לי לעשות את כל זה ביחידה אחרת. יש להם את הכוח ואת הסמכות להפוך עולמות בשביל חייל אחד עם הרבה מוטיבציה, שרק רוצה לתרום לצבא. להגן על המדינה בדרך בה אני אבחר".
ומתי תבין שניסית הכל ולא הצלחת? מה יגרום לך לוותר?
"אני לא אוותר בחיים. אני מאמין שהטופס השלישי ששלחתי יעשה את העבודה, אבל אם גם אותו ידחו, אני אגיש 200 טפסים. כל שבוע, בדרך לבסיס, אני רואה חיילים מכפיר ונהיה עצוב. אני אוהב את המדינה שלי ורוצה להגן עליה, אבל אני פשוט לא יכול".
