בתי הספר למשחק והסדנאות השונות למשחק נמצאים בשנים האחרונות מעבר לכל פינה. מלבד שחקנים/דוגמנים שקופצים לבקר בהם פעם בשבוע כדי להרגיש מוכנים לטלנובלה התורנית, שם בעצם נמצא הגרעין הקשה של המכורים. הם לומדים יום יום במשך 3 שנים, לרובם גם אין אפשרות לעבוד ולהרוויח כסף במקביל ללימודים. הם יוצאים לשוק רווי שחקנים מוכשרים יותר או פחות, יפים יותר או פחות. ברי המזל ישתלבו בתיאטראות הגדולים ויזכו במשכורת חודשית שתאפשר להם לשכור דירה ולקנות מצרכי יסוד בסיסיים. חסרי המזל יחיו מפרויקט לפרויקט וימשיכו לעבוד בעבודות זמניות שונות.
בימים אלה, בשקט בשקט, מועלית כבר מזה שנה הצגת אימפרוביזציה פרועה ורבת משתתפים, המוצגת בתיאטרון צוותא בתל אביב. ההצגה, בה משתתפים סטודנטים מניסן נתיב הפכה לסוג של מופע קאלט, אליו הצטרף גם המופע - "עקיצת חצות", אותו המופע אבל, כמה מפתיע, בחצות. המופע, היינו דוגמא לסטודנטים למשחק ובוגרים שהחליטו לקחת את קרירת המשחק שלהם בידיהם.
אפרת אביב, 24 היא שחקנית צעירה שהספיקה לצבור רקורד מרשים בעולם הבמה. היא למדה משחק במגמת התיאטרון של בית ספר תיכון עירוני א' וכבר אז השתתפה בסרטים ותוכניות טלוויזיה. לדבריה, היא הפכה להיות שחקנית מבלי שהיה לה זמן לחשוב אם לבחור בקריירה הזאת או לא. כשסיימה את התיכון היא עסקה בהפקות פרינג' שונות על חשבון הצבא, עליו דילגה, ומשסיימה את לימודי המשחק לפני כשנתיים ב"ניסן נתיב" היא החלה לעבוד בהבימה ולקבל שכר חודשי. בימים אלה היא משחקת בהצגה "הכבש השישה עשר" בתיאטרון הבימה ובשביל הנפש היא מרימה יחד עם חברי המחזור שלה בניסן נתיב את מופע האימפרוביזציה "עקיצה טבעית". לדבריה, בזכות העובדה ששיחקה בכמה סרטים, בסדרות טלוויזיה ובערוץ הילדים היא קיבלה תפקידים רבים.
אביב היא מקרה יוצא דופן. למרות שאינה מרוויחה סכומי עתק בתיאטרון, היא בוררת תפקידים ולא לוקחת מיד כל מה שמציעים לה. "העבודה בערוץ הילדים הייתה מאוד נוחה", היא מספרת. "משלמים טוב והעבודה לא קשה. למרות זאת, לא אעשה את זה שוב כי עד היום מזהים אותי עם התפקיד בערוץ הילדים וממש לא רציתי להפוך למן מלכת ילדים. אני ממליצה לשחקנים שלא מוצאים עבודה לקחת את הגורל שלהם בידיים שלהם, כמו שאני עושה עם חבריי ב"עקיצה טבעית". לא כל חברי הקבוצה שלנו עובדים בעולם המשחק באופן מסודר. אנחנו מעלים את המופע לבדנו ורק מפרישים אחוזים לצוותא".
למרות הצלחתה של אביב, הסכומים שהיא מקבלת מספיקים לקיים אותה בצניעות בלבד. לדבריה, ייתכן מאוד כי בעתיד הקרוב היא תפסיק לברור עבודות ותנסה להכניס עוד קצת כסף לקופתה. "התיאטראות רוצים להכשיר דור צעיר ולטפח שחקן שיהפוך להיות כוכב. הסיבה לכך שהרבה שחקנים וותיקים עדיין תופסים את רוב התפקידים המובילים היא שהם פשוט יותר מוכשרים. בנוסף, חשוב כיום להיות בטלוויזיה ולגעת בכוכבנות, רק כדי לקבל תפקידים טובים יותר. אתה צריך ממש לרצות להיות כוכב. זו עבודה קשה, שאני לא בהכרח אוהבת, אבל צריך ללכת לכל האירועים המתוקשרים ולהסתובב עם האנשים הנכונים".
וולג'י, למרות שנותיו הרבות בתחום, עדיין ממשיך לנסות ולמצוא את מקומו. הוא שיחק בהצגת הפרינג' (שהוא תיאטרון עצמאי ודל תקציב) המוערכת "וויצק" בתיאטרון תמונע, יחד עם קבוצת התיאטרון "מילניק". יחד עם "מילניק" הוא השתתף גם ב"תיבה" ולוקח חלק בפרויקט של תיאטרון קליפה (שמעלה הפקות אקספרימנטליות ורב-תחומיות כבר מספר שנים). הוא מעלה שני מופעי אימפרוביזציה בהשתתפות הקהל ועדיין, לשחקן פרינג' אף פעם אין שום הפקה מובטחת המחכה מעבר לפינה.
לוולג'י ברור שאחרי שיסתיימו ההפקות הללו, הוא ייאלץ למצוא הכנסה מחוץ לתיאטרון עד הפרויקט הבא. "יש תקופות שבהן אני לא עושה כלום בתחום המשחק, פשוט אין הפקות". הוא מתלונן. "כרגע אני עובד במקביל גם במוזיאון של אילנה גור בתור מדריך ומדי פעם עובד בתור שיפוצניק או נגר. אני מוכן לעשות כל מה שיכניס קצת כסף".
וולג'י סיים את לימודיו בבית הספר למשחק "ניסן נתיב" לפני שלוש שנים וידע שהמצב בשוק המשחק לא מזהיר. "לא הפריע לי שהתנאים במקצוע לא טובים ושאף אחד לא מבטיח לי עבודה בסיום הלימודים", הוא מסביר. "אני שאפתי כל הזמן למצוינות". לדעתו אין תקציבים בישראל להפקות תיאטרליות משום שאנשים מחפשים בידור קליל גם בתיאטרון, שם הם נשאבים לכיוונים של מחזות זמר והצגות בידוריות באופיין.
תיאטרון הפרינג' מתקיים בסוג של מלכוד. למרות שנולדים בו מהלכים מעניינים, שעשויים להשפיע גם על עולם התיאטרון הממסדי, חוסר היכולת שלו למשוך המונים משפיעה גם על הכדאיות הכלכלית שלו, וגם על התקציבים שמופנים אליו. וולג'י, שהרומן שלו עם התיאטרון הממסדי מתמצא בכמה הצגות בתיאטרון "גשר", מכנה את הפרינג' "תיאטרון טהור", שמרגש אותו ליצור, אך מודה שהמלכודת הכלכלית נוגעת גם בו באופן ישיר. הוא מצר על כך שהוא צריך לבחור בין רמת חיים נאותה, לבין העיסוק בתחום שמרגש אותו יותר מכל, אך מאלץ אותו גם להתפשר על רמת החיים שלו מדי יום.
דינה לוין, 28, סיימה את לימודי המשחק שלה לפני כשנתיים בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ'. "המזל היחסי שלי היה שכבר בסוף שנה ג' הצטרפתי לתיאטרון מילניק". למרות שהיא שיחקה כבר בפרויקטים רבים במסגרת הקבוצה, מציינת לוין שהיא נתקלה בקושי גדול למצוא פרויקטים נוספים שיעזרו לה "לגמור את החודש". לוין מספרת כי ניסתה להיעזר בסוכנויות שחקנים אך לדבריה, למי שאין שם בתעשייה אין סיכוי להתקדם דרכן: "בסוכנויות אתה צריך לחתום על חוזה גרוע למדי שמציין כי גם אם מצאת עבודה לבדך אתה צריך להפריש לסוכנות אחוזים", היא מספרת. "כך שלא מספיק שהם לא מצאו לי שום תפקיד, הם עוד דרשו אחוזים".
לוין הבינה כי הדרך היחידה שניתן להשיג תפקידים בישראל, היא בדרך בה הלך עד לא מכבר כל חבר מרכז ליכוד באמצעות קשרים. לוין מציינת כי אחרי שעזבה את הסוכנות, מכרים שהיו מיודדים עם מפיקים או במאים הרימו טלפון עבורה וכך השיגה תפקידים. כמו וולג'י, גם לוין טוענת כי חיי שחקן צעיר שלא התברג עדיין במוסד גדול מתנהלים בין פרויקט לפרויקט. היא עצמה עובדת בין הצגה להצגה במלצרות או "בייבי סיטר".
היא מספרת שבמחזור שלה היו מעט שהתגלו, והגיעו הישר לתיאטראות הממוסדים. לוין מודה כי לא תסרב לעבודה בטלנובלה דביקה. הסיבה: שחקנים שזוכים לפרסום דרך הסוכריות היומיות יקבלו גם ביתר קלות תפקידים בהצגות גדולות. "התיאטראות הרפרטוארים בישראל רוצים להביא קהל, ולכן יעדיפו שחקן מפורסם מטלנובלה שילהיב אנשים", היא אומרת. בנוסף, התנאים בטלוויזיה עדיפים על תנאי התיאטרון.
עוד אופציה שיכולה להציל את השחקן התפרן הן הפרסומות. לוין מציינת כי בפרסומת שחקן יכול לעשות אפילו 900 דולר ביום, "סכום המשתווה לחודש חזרות לקראת הצגה חדשה".
"הקהל של התיאטראות הרפרטוארים בישראל מורכב מגרעין קשה של מנויים בני 40 עד 50, שיבואו לראות את כל ההצגות, גם את אלו הפחות קלילות. יתר ההכנסות מגיע מקהל שבא לצפות במחזות זמר". מספר יובל רז בן ה-27 שסיים את לימודיו בניסן נתיב לפני 3 שנים. כעת הוא משחק בשלוש הצגות בתיאטרון הבימה. "בשנה הראשונה שלאחר סיום הלימודים לא חיכתה לי אף עבודה מוסדרת במשחק ונאלצתי לעבוד בעיקר במלצרות ועבודות מזדמנות", הוא מספר. "בנוסף שיחקתי בכמה הצגות פרינג' לא מכניסות". לטענתו, למרות ששוכרים שחקנים צעירים בתיאטרון "הבימה", הם לא מקבלים את קדמת הבמה. "קהל המנויים המנומנם רוצה לקבל את הגילה אלמגור ואת האבי קושניר שלו. ההצגות בהבימה מורכבות מ-30% מחזות זמר, עוד-40% מחזות משפחתיים ורק 30% הנותרים מורכבים מיצירה איכותית".
על אף עבודתו בתיאטרון מוערך רז נמצא במלכוד. עליו להשתתף בהצגות רבות שאינן לטעמו רק כדי שיוכל ליטול חלק מדי פעם ביצירה איכותית. רז מתייחס גם למשכורת הבלתי מספקת: "בגיל שלי אי אפשר עדיין לעשות כסף ממשחק. עוד עשר או עשרים שנה אולי אוכל לחיות ברמה גבוהה יותר. בינתיים צריך לעשות השלמות הכנסה כמו פרסומות, טלנובלות והנחיית תוכניות טלוויזיה". לדעתו, על כל שחקן לחשוב פעמיים אם להיכנס לעולם הזה: "מי שיכול בלי המשחק, מי שהחיידק לא השתלט עליו עדיין שלא יעשה את זה. זה מקצוע שטחי ואכזרי בו אתה צריך להמציא את עצמך מחדש כל הזמן ולדעת למכור את עצמך".
פעם, הוא נזכר, אמר לו השחקן הוותיק שרון אלכסנדר כי "במקצוע הזה לא משנה מי אתה או מה אתה, כל שחקן יושב במהלך הקריירה שלו 7 שנים בבית כי לקהל פשוט נמאס ממנו. כך שלמעשה גם המפורסמים ביותר הם פגיעים". מדבריו עולה כי גם על הקולנוע הישראלי אין יותר מדי מה לבנות. "מלבד העובדה שלא נערכות כאן מספיק הפקות בכדי ליצור מקומות עבודה לזמן רב, יש בתחום קליקות סגורות, תמיד לוקחים את אותם שחקנים שמביאים צופים. קשה להיכנס לעולם הזה".
הוא מציין כי האפשרות של שחקן צעיר כיום להשתלב ולהתפתח היא הרבה יותר קטנה. הסיבות לכך הן הקיצוץ המתמשך בתקציבי ההפקות. "בשלוש השנים האחרונות התקציבים הגיעו לשיאים שליליים חדשים ושחקנים רבים יותר מתחרים על אותו התפקיד". עולם המשחק, לדבריו, שייך רק למי שפשוט לא יכול לחיות בלי זה. "עולם המשחק הוא למי שהדבר נמצא בדמו. רק למי שזהו מחוז חפצו אני ממליץ ללכת על זה, אחרת פשוט אין טעם להיכנס לתחום", הוא אומר. "אצלנו בבית הספר האינטנסיביות היא כל-כך גבוהה כך שרק אלו שזה בדמם שורדים את הלימודים עד סופם".
