הם נכחו שלושתם גם בישיבה הגורלית ההיא, המשותפת למטכ"ל ולחברי הממשלה, ערב המלחמה. לשונם שנשתמרה בפרוטוקולים מהעת ההיא מתונה, ממלכתית. גם היום הם חשים אי-נוחות למשמע המילה "פוטש". ההגייה הגרמנית האלימה מרתיעה את המצביאים המבוגרים. הם מגנים בכל תוקף את הלשון החריפה, הבוטה, את הזלזול המר של האלופים הסוררים באשכול, ברוחו הגלותית. "פרוסים", כינה אותם אשכול, על שום חשיבתם המיליטנטית, המרובעת.
"לא היה 'פוטש'", נזכר האלוף (מיל') אלעד פלד, "מלבד השלושה שהשתמשו בלשון מאוד מעליבה (כוונתו למתי פלד, לאריאל שרון ולאברהם יפה - יב"ץ). מה שכן, כולם אמרו עד האחרון שצריך לתקוף ומה שיותר מהר. על זה לא היה ויכוח".
ערב מלחמת ששת הימים, במטכ"ל שוררת תמימות דעים כי המלחמה בלתי נמנעת. הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, מתעקש להיאחז באופציה הדיפלומטית, חושש להכות ראשון, מגשש בבירות העולם, בתקווה שיימצא פתרון מדיני.
"הם לא רצו מלחמה", אומר האלוף (מיל') ישעיהו (שייקה) גביש. "כולם פחדו".
"זו הייתה אווירה של או-או", אומר פלד. "הייתה תחושה שהנה, אנחנו עושים את הצעד, או, איך אומרים? להתראות למעלה".
"חשוב להסביר שהדאגה ערב ששת הימים הייתה אמיתית", אומר גביש. "זו הפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור שהרגשנו שיש סכנה קיומית. תחושת שואה בדרך. זו הייתה הצגת תמונה אמיתית ונכונה, שעוקבת אחרי המצב וגם במבט של 40 שנה לאחור - זה תפקיד הצבא".
שלושתם התייצבו, יחד עם שאר חבריהם למטכ"ל, כאיש אחד, אל מול הססנותו של אשכול. הקבינט היה חצוי ואשכול יכול היה להשתמש בקולו העודף להכרעה ברורה. הוא נמנע מכך.
"אני אמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, אף אחד כאן לא חולק על זכותה של הממשלה להחליט, אבל זכותנו לדעת את הנימוקים'", מספר האלוף (מיל') ישראל טל. "'האוגדה שלי', אמרתי, 'יכולה מחר בבוקר להשמיד שתי דיוויזיות מצריות. אנחנו איבדנו את כוח ההרתעה ושום שייטת בין-לאומית לא תחזיר לנו את כוח ההרתעה'. למה דיברנו כך כולנו? למה התנפלו? כי אמרנו, כל יום שעובר, והממשלה דוחה את ההחלטה וכן הלאה, יהיו יותר אבידות בהמשך, כי בינתיים האויב מתחפר ומתבצר וזה יעלה לנו בהרבה אבידות. כיבדנו את הממשלה. הדברים שלי היו כאנטיתזה להתנפלות של השלושה".
האלופים.נהגו להתנצל על שניצחו במלחמה.
מצניעים אי-הסכמות
הנוכחים במפגש שזימן "במחנה" הם: האלוף (מיל') ישראל טל (טליק), ששימש מפקד גיסות השריון ומפקד אוגדת המאמץ העיקרי בפיקוד הדרום, ולחם ברצועת עזה ובסיני, האלוף (מיל') אלעד פלד, שהיה מפקד אוגדה בפיקוד הצפון ולחם בשומרון וברמת הגולן, והאלוף (מיל') ישעיהו (שייקה) גביש, ששימש אלוף פיקוד הדרום במלחמה. האלופים הם שלושה מבין ששת האלופים מהמלחמה ההיא החיים כיום ושלושה מארבעת מפקדי השדה. הרביעי הוא ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שעודו שרוי בתרדמת. שלושת החברים לנשק התכנסו בבית הפלמ"ח ברמת אביב. גביש משמש כיום כיו"ר עמותת דור הפלמ"ח, שם לחם כתף אל כתף עם פלד בחטיבת יפתח בימי טרום המדינה. טליק היה עסוק באותה העת בלחימה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. כיום משמש ממציא טנק המרכבה כעוזר לשר הביטחון.
מלחמת ששת הימים לא הייתה המלחמה הראשונה שלהם, גם לא השנייה, אך הם מודים כי הם מרבים להיזכר בה, כי היא מאפילה על פרקים אחרים בתולדות זמנם. לרוב זיכרונותיהם דומים. לרוב הם אחידים בדעתם. כשמתגלעות אי-הסכמות הם משתדלים להצניע אותן, למצוא את הדומה, את עמק השווה בין הגרסאות.
גביש נוצר תמונה שמספרת סיפור. סיפור עגום בעיניו, של פוליטיקה קטנה, שמרעילה את הדרג הצבאי. בתמונה מצולם גביש לצד אשכול, בעוד האחרון מניח עליו את ידו.
"היה אז לחץ ציבורי למנות את דיין לשר הביטחון", מסביר גביש. "אשכול אמר לדיין: 'זה לא תקבל, מה אתה רוצה?' דיין אמר, אלוף פיקוד הדרום. יומיים לפני המלחמה קיבלתי טלפון מרבין בחמש בבוקר. הוא אמר לי: 'קח את העיתון, בוא לבור'. בחוץ עמדו ויצמן, גנדי וברלב עם הראשים למטה.
"כשנכנסתי הוא פתח: 'כיוון שנוצר מצב שמשה דיין וכך וכך אמרו לי שהוא יהיה אלוף פיקוד הדרום במקומך. לכן שייקה, גמרת את תפקידך, אבל משה דיין לא יודע כלום, לכן אתה תהיה סגנו.
אמרתי לו: 'זה לא יקרה, אני גמרתי'. הצדעתי ויצאתי. בבאר שבע הזעקתי את מטה פד"ם, להודיע להם על ההדחה. כמו שאני נכנס לחדר, קיבלתי טלפון מהרמטכ"ל: 'הכל בטל, דיין התמנה לתפקיד שר הביטחון'.
"אחרי המלחמה אשכול אמר לי: 'בוא נדבר'", ממשיך גביש. "בצילום הוא אומר לי: 'תשמע - מי שדפק אותך זה יצחק, ומצביע לעברו'. כבר אז, בגלל שיקולים פוליטיים, אפשר היה לפגוע בביטחון המדינה. לזרוק אלוף פיקוד בגלל שיקולים פוליטיים? זה נורא ואיום".
רבין חשש מקטסטרופה
חשוב לומר כי בעקבות הלחץ הציבורי הגובר למנות את דיין לתפקיד מפתח במערכה, הציע רבין לדיין שהוא עצמו יתפטר, כדי שזה יוכל לרשת את כס הרמטכ"ל, ובכך למנוע הדחה אפשרית מגביש. רבין התבטא בימי ההמתנה כמי שחש אשמה על כך ש"דרדר את האזור כולו למלחמה" (במילותיו של בן-גוריון). במהלך תקופה זו, רותק רבין למיטתו למשך יומיים, והאלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם ולימים נשיא המדינה, מילא את מקומו.
אם המלחמה הייתה בלתי נמנעת, מדוע רבין חש רגשות אשם? אתם לא הייתם שותפים לתחושה הזו?
"לפי דעתי מי ששבר אותו זה בן-גוריון", אומר פלד. "היום יש לי תזה שמבוססת על כמה מקרים. אנשים שנושאים באחריות אמיתית ומגיע רגע האמת והם לא בטוחים שההחלטה שלהם תעשה טוב, שיש סיכוי לפחות של 05 אחוז שההחלטה שלהם תביא לקטסטרופה, אם אין להם אופי מאוד חזק - הם נכנסים לטראומה. מה שקרה לרבין לפי דעתי - הוא פתאום אמר: 'וואי, מה יהיה אם טעיתי?'"
איך אתם הרגשתם כשהוא "התמוטט"? במי נאחזתם? על מי סמכתם?
גביש: "על עצמנו".
פלד: "האמת היא שכשהעסק התחיל להתגלגל, אני לא ראיתי את הרמטכ"ל עד שלושה ימים אחרי המלחמה".
גביש: "חוץ מחיים ברלב שבא פעם אחת, כי הייתה לנו איזו בעיה, משר הביטחון ועד הרמטכ"ל אף אחד לא בא. מלחמה שהתנהלה ארבעה ימים והכריעה את המצרים שפתחו את הדרך לכל החזיתות, אבל איש לא בא".
למה הם לא באו?
"הם היו עסוקים בפוליטיקה", אומר גביש. "הם באו לעוזי ודדו (עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז ודוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון - יב"ץ). הם היו בירושלים. הם ראו את הצד הפוליטי-צבאי. במלחמה העיקרית הם לא היו. ביום הראשון בערב, קיבלתי קריאה מרבין שהוא רוצה לבוא. אמרתי לו: 'אני בג'בל ליבני, תבוא, אני פותח רימון עשן'. הוא אמר לי: 'סליחה? בניצנה'. טסתי חזרה מג'בל ליבני. הוא עישן אלף סיגריות. היה במתח. שמתי לו את המפה הראיתי לו: 'יצחק - פה, פה ופה'. הוא טס חזרה".
"יצחק היה מאוד מודאג", ממשיך פלד. "אני מנסה להיכנס לעורו. הוא היה לבד. בודד בצמרת. עייזר לא ממש שיתף איתו פעולה. להגנתו אני אומר שהוא היה גם רמטכ"ל וגם שר הביטחון (אשכול כמובן היה שר הביטחון לפני מינויו של דיין, אך היה חסר ניסיון - יב"ץ). מה שהיה מונח עליו היה בלתי אפשרי".
גביש: "אנחנו ידענו את זה. זה המזל שלו. שהייתה חבורה לויאלית. לא השמיצה, לא מרדה".
פלד: "היא לא השמיצה אותו, גם לא פתחה את הפה, עכשיו כשאני חושב על זה. אני עם שייקה, אף פעם לא דיברתי על זה".
משה דיין, גיבור הצלחת מבצע קדש ב-1956 , מונה מספר ימים לפני פרוץ המלחמה לתפקיד שר הביטחון בלחץ הציבור הרחב. הניצחון בששת הימים עשה אותו לגיבור ישראל, ששמו, ובעיקר דיוקנו שתום העין, התפרסמו ברחבי תבל.
"אין שום ספק שמינויו של דיין העלה את המורל במדינה", אומר גביש. "זה שלא היה לו מושג מה הולכים לעשות, זה כבר סיפור אחר. הוא אישר תוכנית שהוא לא ידע מה היא. הוא אמר לי: 'אתה לא נכנס לרצועה ולא מגיע לתעלה'. אנחנו גם תקפנו את הרצועה וגם הגענו לתעלה.
"אחרי המלחמה, ב-10 בחודש, הוא הגיע לביר גפגפה, לא אמר מילה ולא לחץ לי את היד. הוא נכנס לאוהל ואמר לי: 'אתה תעמוד למשפט צבאי'. שאלתי: 'על מה?' והוא ענה: 'על זה שהגעת לתעלה וכבשת את הרצועה'. הוא לא חזר לזה אף פעם יותר. הוא ידע שאני קיבלתי אישור מרבין, והרמטכ"ל הודיע לו, אבל זה הוציא אותו מהכלים".
גביש זוכר את דיין כמי שהיה הראשון לשאת על דל שפתיו את המילה "ניצחון". "עוד לפני שהיה שר הביטחון הוא עבר מיחידה ליחידה. הוא בא אליי למטה בשתיים בלילה, וביקש לראות את התוכניות. שאלתי את יצחק אם להראות לו, והוא הסכים. דיין אמר, בניגוד ליצחק: 'אתה מנצח. 20 אלף הרוגים, אבל אתה מנצח. כל הצנחנים והשריונרים ייהרגו אבל אתם מנצחים'. הוא היה הראשון והאחרון שאמר אתם תנצחו".
רבין לא האמין שתנצחו?
"אמרתי שהוא לא אמר".
סיני עם שני ג'יפים
40 שנה הן פרק זמן מספיק לחצות בו מדבר של גלות אל הארץ המובטחת. ב-40 השנה שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, נדמה כי מדינת ישראל עשתה את הדרך ההפוכה, מהגן הפורח של הקונצנזוס הציוני הקיומי אל מדבריות המחלוקת. גם השנים שחלפו מאז, לא עמעמו את קולם הבוטח, את מבטם הגא. הם "אלופי ששת הימים", מאדריכלי הניצחון הצבאי המזהיר ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואחד המזהירים בתולדות העם היהודי בכלל. כשהם מדברים על המלחמה ההיא, הלב נוטה להאזין, כאילו הם אוצרים איזה סוד, שהיה נישא בפי כל, רגע לפני קו השבר. כמה נכתב על המלחמה ההיא, ועל האירועים שרדפו אותה. על היום בו ששוננו הפך ליום אסוננו.
פלד מביא עמו לפגישה פרוטוקול, שנכתב על-ידו, ומתעד ישיבה שנערכה בהשתתפות חברי המטכ"ל ושרי הממשלה בדצמבר 67', כחצי שנה לאחר המלחמה. כפי שתפקידם ערב המלחמה היה להתריע כי אין מנוס מתקיפה, כך לדידם, לא היה זה מתפקידם להשמיע דעה מדינית באשר לעתיד השטחים הכבושים.
"הייתה קבוצת אנשים מתוכנו שטענה שהערבים לא יוכלו להילחם עשר שנים", מספר טל. "חלק אמרו מאה שנים, והיה מי שאמר - שאפשר להחזיק את סיני עם שני ג'יפים".
"אשכול רצה לשמוע את דעתנו", מספר גביש. "במטכ"ל היו שתי אסכולות - אחת שאמרה שאנחנו יכולים להסתדר בגבולות האלו, אולי עם תיקונים, והמצב מצוין. השנייה אמרה, 'איפה שאנחנו יושבים זה הגבול - ובשום פנים ואופן לא ניסוג.
"זה לא מצא חן בעיני אשכול. מתי פלד אמר: 'מספיקה לנו חטיבה 7 והיא תגן על כל מדינת ישראל כי אין אויב'. אשכול רצה להבין אם יש לנו מה לומר על גבולות מדיניים, ובעניין הזה רוב החברים אמרו שאנחנו יכולים לתת את דעתנו על המצב הנוכחי, על יחסי הכוחות, אבל השאלות הפוליטיות זה לא בדיוק אנחנו".
"אבל היו אריק, מוטי הוד ומתי פלד שאמרו: 'אנחנו צריכים להשפיע על הממשלה'", מזכיר לו טל.
"ואני ואתה ושייקה ואהרל'ה יריב (ראש אמ"ן דאז - יב"ץ) אמרנו 'זה לא ענייננו'", אומר פלד.
אתם שלמים היום עם כל דונם אדמה שנכבש במלחמה הזו?
גביש: "לא הייתה שום פקודה לכבוש את סיני. יצאו למלחמה לא כדי לכבוש את סיני, אלא כדי להשמיד את הצבא המצרי שאיים על קיומנו. שלא יעלה על דעת מישהו שאנחנו יצאנו למלחמה בשביל לכבוש דונם בסיני או שני דונם בג'בל ליבני. נשארנו שם כי הערבים אמרו 'שלושה לאווים': 'לא נדבר איתכם, לא נשב איתכם, אין שלום, אין כלום'. לולא זאת, היו מגיעים להסדרים. הישיבה בגדה ובגולן הייתה כבר תוצאה של אותו דבר. התיישבנו על הגבולות ולא היה עם מי לדבר".
טל: "כשאני חושב על המלחמה, אני חושב בייחוד על דבר אחד- בזבזנו את הניצחון. לא הפכנו אותו למנוף לגמר המלחמה, ליציבות ולמקומנו במזרח התיכון".
פתאום הם אלילי האומה
השמחה שעלתה על גדותיה לאחר הניצחון הגדול, ידועה היום בעיקר כבועה אופורית שהתפוצצה. אלופי ששת הימים הפכו בן לילה לאלילי האומה. נכתבו עליהם שירים, תמונותיהם נתלו ברחובות, והאמונה בכוחו של צה"ל הרקיעה שחקים. עוד בטרם חלחל דם הנופלים אל מעמקי האדמה, נדמה היה כי לא רק המלחמה נגמרה, כי אף הפסוק "לנצח תאכל חרב" עשוי לאבד מתוקפו. התחושה הייתה שהסיפור, שבדיעבד רק התחיל, נגמר. "יש תמונה שאני מרבה להיזכר בה", אומר פלד. "יום רביעי, שש או שבע בערב. דמדומים. ואני עם החפ"ק בפתח שכם. יש תחושה שהכל נגמר. סוף המלחמה. אמרתי לחבר'ה שהיו איתי בחפ"ק: 'זהו, הדור שלנו גמר את מלחמת העצמאות ויכול ללכת הביתה לשלום. זו הייתה התחושה, אבל היא נמשכה 48 שעות. הסיפור כמובן לא נגמר, אבל אז הייתה לנו תחושה שגמרנו את העסק".
איך הרגשתם אחרי המלחמה ביחס לאופוריה, להערצה כלפיכם? לא חשבתם שזה מוגזם?
"המשפט שהשתמשנו בו לא מעט היה 'סליחה שניצחנו'", ממהר גביש לענות. "זה היה תוצאה של הפחד הנורא ששרר לפני המלחמה, שמא אנחנו הולכים להשמדה של מדינת ישראל. התוצאה שמפרשים אותה היום כאופוריה היא הניגוד להרגשה הנוראית שהייתה קודם. הניצחון היה תוצאה של מלחמה מאוד קשה. לפני המלחמה ההערכות על מספר האבידות - נזרקו במספרים מדהימים. פטי (האלוף יהושפט הרכבי - יב"ץ) לחש לבן-גוריון שיהיו 40 אלף הרוגים".
זה חרג משמחה מאופקת. העם היה שיכור.
"זה לא חרג", חורץ גביש. "זה התפרץ וזה טבעי. כמו שהיום ההתפרצות היא הפוכה. ראש הממשלה טוען שניצחנו, אבל הקהל לא קונה את זה".
אבל שייקה, תלו תמונות שלכם בשרשראות בסוכה. לא הרגשתם עם זה לא בנוח?
"זה היה במשך תקופה מסוימת וזה עבר".
פלד: "שייקה, בוא, צריכים להיות כנים עם עצמנו. התחילה אז עונת פסטיבלים ואלבומים וחגיגות. לפי דעתי הניצחון בששת הימים היה קו פרשת המים. קודם היינו צבא צנוע. אנשים יותר צנועים".
"נו ומה היה אחרי קדש", קוטע אותו גביש, "גם אז אנשים שמחו".
פלד: "לא, לא שייקה, זה ההבדל. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה האלהה, שחלק מחברינו עזרו לטיפוחה".
טל: "אני מסכים עם שייקה. אחרי ששת הימים, קודם כל היה הלם. גם בעולם הערבי וגם אצלנו. הנוער הישראלי, הלוחמים שלנו, החיילים שלנו היו עצובים מאוד. לא היו פסטיבלים בתחילה. אירועי המלחמה השאירו את חותמם על הנוער. היו אנשים שלא ישנו בלילות מרוב הזיכרונות והחוויות שהם חוו במלחמה. יצא אז הספר 'שיח לוחמים'. שם יש ביטוי למנטליות של הנוער, של הלוחמים".
הנוער הקיבוצי רדוף רגשי האשמה בוודאי לא ייצג את מרבית הציבור.
"ההלם היה כללי", פוסק טל. "זו לא שאלה של רוב ומיעוט. בשני העולמות. בהמשך היינו בהחלט שיכורי ניצחון ועשינו פסטיבלים. אני עשיתי כנס של גיסות השריון - לא בנוסח מסיבת ניצחון, אלא בנוסח 'יזכור' ללוחמים שלנו שנהרגו. אברהם יפה בא לכנס שלי ואמר: 'אני בא לאזכרה של טליק'. הוא לעג לזה כרוח ההומור הטובה עליו. הוא לעג לכך שמתאבלים, לכך שבוכים על המתים. זו הייתה האווירה באותה תקופה. הייתה תחושת ניצחון ענקית. התמונות שלנו היו על הקירות, בערים, על קולנוע מוגרבי ברחוב אלנבי. מכרו בארץ אז אוחזי מפתחות וסרוויסים עם התמונות שלנו".
יוכלו להילחם תוך שנתיים
לדבריהם, הקושי במציאת פנאי לחרטה, לזיהוי הכשלים בתוך גל ההצלחה, לא הקהה את חושיהם. "כשאמרו שהערבים לא יוכלו להילחם גם בעוד מאה שנה, אני אמרתי שתוך שנתיים הם יוכלו להילחם", אומר טל. "שאלו אותי מאיפה אני יודע. עניתי: 'פשוט מאוד. במלחמת העולם השנייה דיוויזיות שהושמדו נכנסו לקרב תוך שנתיים ברוב המקרים. לערבים יש מספיק כוח אדם וכמובן את רוסיה שתיתן להם הכל"'."זה נכון גם להיום", מוסיף גביש. "הלקח החשוב הוא שכסף ותומכים חיצוניים מקימים צבא מחדש מהר. יכול מאוד להיות שבתוך חצי שנה לא יהיו לנסראללה 12 אלף טילים, אלא 24 אלף טילים. אני לומד זאת מששת הימים. הסורים קמו על הרגליים, המצרים קמו על הרגליים".
כמו אלופים רבים במיל' הם נכחו בפורומים שקמו אחרי מלחמת לבנון השנייה, בחלקם הביעו את דעתם. בין קולות הביקורת דובר על כך שמפקדי האוגדות והמח"טים ישבו מול המסכים
הדיגיטליים, במקום ללוות את הכוחות בין מסכי העשן. "הפלזמה" הפכה שם נרדף לצה"ל טכנוקרטי, שזנח את ערכי הפיקוד. פלד, שלחם, כמו גם טל, בראש כוחותיו, מוצא לפיקוד הממוחשב צד חיובי.
"לא היו אז פלזמות", אומר פלד. "אין ספק שהיום האלקטרוניקה נותנת את האפשרות למפקד לראות הכל. בכיבוש שכם הייתי אחרי הפלוגה השנייה של הטנקים של חטיבה שרצה קדימה, אבל זה בהחלט מנע ממני לראות את התמונה השלמה".
"לא היו מפקדים במלחמת ששת הימים שלא היו קדימה עם היחידות שלהם", מזכיר גביש. "אי-אפשר להנהיג אוגדות, חטיבות וגדודים מבלי להיות איתם. הטכנולוגיה לעולם לא תהיה תחליף למנהיגות, לנוכחות ולקבלת ההחלטות במקום".
