העיקר המשמעת העצמית - רב"ט אסנת מנשה / מדריכת כושר קרבי
כינוי: אוסי
חניכים: "אין חניכים קבועים. יחידות שונות שבאות לשבוע העלאת
כושר. השבוע למשל הגיעו קרקל".
שטח: בית-הספר לכושר קרבי (בה"ד 8), בווינגייט.
לו"ז: "לאורך כל השבוע יש אימונים כמו ריצות, מד"סים, אימוני
כוח וספינינג. חוץ מאימונים יש הרצאות בנושאים כמו פיזיולוגיה, תזונה, אנטומיה. ליחידות שמבקשות עושים מבחן בסוף השבוע".
לשמור על כושר: "זה בעיקר משמעת עצמית, אני רצה ארבע פעמים בשבוע, מתאמנת בחדר כושר ועושה גם ספינינג".
בשעות הפנאי: "רוקדת ומעבירה לאנשים בבסיס שיעורי ריקוד".
דיסטנס: "לא אמור להיות, זה לא קורס. יש אנשים שמאוד קשוחים וצועקים. אני לא מאמינה בזה, אם אתה נחמד, כל מה שתבקש - הם יעשו ויתנו את הכל. לעשות הכל בחיוכים, בדיחות ובכיף".
מקרה מביך: "הוצאתי קבוצה לריצה על שטח בוצי אחרי גשם. בתחילת הריצה הזהרתי אותם מהבוץ ומהבורות בדרך. תוך כדי הריצה הסתובבתי אחורה כדי לראות משהו, החלקתי, נפלתי לשפגאט ונקרעו לי המכנסיים".
הייחודי: "אני עובדת עם מגוון אוכלוסייה שמתחלף כל שבוע, אז יוצא לי להכיר המון יחידות ומה הן עושות, וללמוד המון על הצבא. חוץ מזה, הולכים על בגדי מד"ס כל היום".
רגע שלא יישכח: "באחת הסימולציות בסוף הקורס העברתי הרצאה על חשיבות הכושר הגופני, וכדי שההרצאה תהיה מעניינת החלטתי שאני נותנת הדגמות. באחת ההדגמות נתתי למפקד הבסיס לרוץ. בפעם הראשונה הוא לא רץ מספיק מהר ושלחתי אותו לרוץ שוב. בסוף הסימולציה הוא נתן לי ציון גבוה ואמר לי שאני הטוראי הראשון בצה"ל שטרטר קצין בדרת סא"ל".
הכי מפחיד: "פציעות. יש לי שברי מאמץ ברגליים, דלקות ושחיקת סחוסים. מפחידה אותי פציעה יותר חמורה ושאפסיק ליהנות ממה שאני עושה".
הכי אוהבת בתפקיד: "לעבוד עם לוחמים ואנשים שונים, ואפילו שמעבירים אותו דבר, השבוע עובר כל פעם אחרת".
הכי לא אוהבת בתפקיד: "לקום למבחני כשירות של הקצינים בימי חמישי בבוקר. צריך להיות שם כבר ב-5 לפנות בוקר, כשקר ויש רוח מהים".
שעה אהובה ביום: "זמן השקיעה, היא מרגיעה וזו שעה לא לחוצה כי עוד מעט נגמר היום".
אם לא הייתי בצבא הייתי: "לומדת משחק, אני רוצה להיות שחקנית".
רב"ט טפר. "אין פרטיות לבנות".
פה אני רואה מה זה צבא - רב"ט אורית טפר / מדריכת חי"ר
כינוי: אורית הפיתה. "ככה האחים שלי קוראים לי. החברים שמעו אותם ברמקול בשיחה ומאז התחילו לקרוא לי ככה". החניכים: "מילואימניקים. במלחמה הדרכתי גם את גולני".
שטח: המרכז הלאומי לאימונים ביבשה בצאלים.
לו"ז: "ביום הראשון מתארגנים ויש שיעור מזורז כי הם כבר מכירים את החומר. למחרת יורדים לשטח מוקדם ומתחילים תרגולים, יבשים ורטובים. בתור חוליה עולים לכיפת רתק לתרגל ואני מאחור צמודה אליהם. בהמשך השבוע יש תרגילים פלוגתיים וגדודיים".
האתגר: "עברית היא לא שפת- האם שלי. גרתי בחו"ל במשך 17 שנה ואני מדברת אנגלית. אני עוברת דרך ארוכה כדי להתמודד עם השפה כל אימון מחדש. מלחיץ קצת להגיד משהו לא נכון".
דיסטנס: "חשוב שלא יזלזלו בשיעור ובתרגיל. מצד שני אין דיסטנס. חשוב שישמרו על כבוד למדריכה ושיהיה קצת מרחק כי אני עדיין מדריכה שלהם. אבל הכל זורם, אני לא אוהבת לעמוד מול אנשים, להיות מנהלת. שירגישו בנוח".
מקרה מביך: "במסגרת שיחה עם המילואימניקים בהפסקה, דיברנו על מחלת השפעת ואז התבלבלתי ואמרתי ש'באמת חשוב להתחסן משכפ"ץ'. במשך כל השיחה קראתי לשפעת שכפ"ץ".
רגע שלא יישכח: "הדרכתי פלוגה ביום הראשון של המלחמה. בשבוע השני היה לי שוב אימון איתם לפני הכניסה ללבנון. באותו רגע, הרגשתי שהם הכי מקצועיים, שהם אנשים שאפשר לסמוך עליהם".
הכי מפחיד: "להיכשל. לסיים הדרכה בלי לדעת שהחיילים סגורים על עצמם. שאני ארגיש שלא הייתה לי את האפשרות לעשות מה שאני יכולה, שלא יקרה שלא ייצאו הכי מוכנים שאפשר".
הכי קרבי: "באתי לעשות תפקיד פיזי ואני מרגישה כשאני בשטח שאני לא יכולה לעשות משהו טוב יותר. זה הכי קשה שיכול להיות, פה אני רואה מה זה צבא. נהגתי על האמר, נסעתי בנגמ"שים, ואני מדריכה על כלי נשק שלא הכרתי לפני הצבא".
הכי אוהבת בתפקיד: "לשמוע סיפורים. אני בחיים לא אכנס לעזה, ולשמוע איך הם נכנסו לעזה וללבנון זה גם נותן לי יותר ניסיון, כי אני יותר מבינה את העבודה - וזה ממש כיף".
הכי לא אוהבת בתפקיד: "שאין כמעט פרטיות לבנות. במלחמה בצפון, למשל, היינו במוצב ולא הייתה כמעט פרטיות כי הרוב היו גברים. זה גם מביך כי לבנים אין בושה, באמצע השטח את מסתובבת וכולם משתינים".
בשעות הפנאי: "אני אוהבת להכין עבודות יצירה. יש לי בחדר ארגז ציוד עם נצנצים וצבעים. כבר הספקתי להכין ברכות, צמידים ומפיות".
שעה אהובה ביום: "שעה אחת לפני השינה. כשכל הבנות בחדר אחרי מקלחת ואנחנו עייפות ומרוצות. אנחנו שותות משהו חם ומספרות את כל החוויות מהיום".
שיעורים ואימונים מהבוקר עד עשר בערב - סמל מיכל רוזנר / מדריכת שריון
כינוי: טונה. "ככה מכנים 'חננה' ביבנה. השתמשתי בזה פעם אחד ומאז זה תפס - עליי".חניכים: "חיילים שסיימו טירונות, קורס מפקדים ותלפיות. היום, מתוך המגמה של שליטה ובקרה, אני המדריכה הבכירה ואחראית על המדריכות במגמה ועל הקשר עם הקצינה".
שטח: בית-הספר למקצועות השריון בסיירים.
לו"ז: "יום עבודה הוא משמונה בבוקר עד עשר בערב ורובו שיעורים ואימונים. קודם כל שיעור, ואז יש הדגמה על הטנק. בתור מדריכה בכירה אני מסתובבת בין השיעורים כדי שאני אדע מה הרמה המקצועית של המגמה, ואני עוזרת בהדרכות אם חסר כוח אדם. עכשיו שגרת היום משתנה לפי הצרכים של הבנות".
דיסטנס: "אין. המפקדים מעירים את החניכים ואומרים 'לכו לכיתה הזאת'. בסוף היום המדריכות מסתובבות בין הפלוגות, גם בשביל לענות על שאלות מקצועיות וגם כדי לתת הרגשה שלא רק העברת את החומר והלכת".
המקרה הכי המביך: "בשבועיים הראשונים, לפני שהדרכתי חיילים, שתי מדריכות ותיקות לקחו אותי להכיר אנשים. באמצע הפלוגה 'דפקתי גלבה' ("החלקתי", גם אנחנו לא הבנו, זה בסדר) על הפרצוף מול 20 חיילים שאני לא מכירה, אבל רציתי להכיר".
ייחודי בתפקיד: "אנחנו מוכשרות להדריך טירונים, מפקדים וקצינים. כל קבוצה עוברת שיעורים אחרים, ברמה אחרת ועל חומר אחר".
רגע שלא יישכח: "הגענו לשיזפון לחגוג בר-מצווה למירו. באו מלא אמריקאים, והסבירו להם על הטנקים. עשינו להם תצוגת אש ואכלנו איתם ארוחת צהריים חגיגית בבסיס".
הכי מפחיד: "שאצא מפה וארגיש שיכולתי לעשות עוד, תמיד יש לאן לפתח ולקדם".
הכי אוהבת בתפקיד: "חיילים שאין להם אלוהים, ששוברים שגרה, מצחיקים ומרגישים בנוח להגיד כל מה שהם חושבים. פעם, למשל, חייל ישב בטנק ואני הפעלתי סימולטור בקרון ליד, ובקשר הוא שאל: 'תגידי, מה את לובשת?'"
הכי פחות אוהבת בתפקיד: "את הנסיעות הלא נגמרות. אני נוסעת מיבנה לבאר שבע שעה ו-45 דקות ואז שלוש שעות מבאר שבע לסיירים".
שעה אהובה ביום: "לפנות בוקר, כשכולם כבר הלכו לישון ויש שקט. תחשבו איך זה לגור באותו בניין עם 70 בנות".
בשעות הפנאי: "אני מכינה אוכל, סלטים בעיקר. אנחנו קונים בסופר לפני וחלק גדול לוקחות מהמטבח".
אם לא הייתי בצבא הייתי: "מהנדסת מכונות".
מעטות הבנות שעשו מסע 40 קילומטר - סמל סיגל אילון / מדריכת צניחה
כינוי: סיגיחניכים: "צנחנים, פרחי טיס, אגוז, סיירות וחיילים שיצאו לקורס צ'ופר".
שטח: מרכז ההטסה והכוחות המיוחדים, הראשון בתל נוף.
לו"ז: "הקורס נמשך בערך שבועיים. בשבוע רק אימונים. קמים בשש בבוקר, מתאמנים עד 12. אחרי הצהריים שוב עד שש בערב. מתחילים בארגז חול ומשם עוברים למתקנים. אם זה קורס ארוך אז יש גם פעמיים אימוני לילה. בשבוע השני יש צניחות וטקס כנפיים".
דיסטנס: "הרבה חיילים מגיעים לכאן בהרגשה שאפשר להתפרק בקורס צניחה, זה לא ככה. צריך להבין שיש משמעת וסדר כי בתחום של צניחה אי-אפשר להגיע לרמה בטיחותית ללא משמעת. זה גם חשוב כי בלי דיסטנס מאבדים את השליטה על אנשים. מצד שני, אם חייל מפחד, צריך להתקרב ולדבר ברגישות הנכונה. פה נכנסת האישיות שלך כבן-אדם".
ייחודי בתפקיד: "התפקיד משלב גם ספורט אתגרי מהנה. חוץ מצניחות צבאיות יש גם צניחות חופשיות, זה חלק מאימון מילוט, וצריך לדעת לפתוח מצנח ולייצב את הגוף. היום אני צונחת מ-6,000 רגל ויש לי למעלה מ-20 צניחות".
רגע שלא יישכח: "בצניחה החופשית הראשונה שלי לא נפתח לי המצנח. זו הייתה הפעם ראשונה שפתחתי מצנח לבד וניסיתי לייצב את עצמי ועוד פעם לפתוח. אחר-כך סיפרו לי שהיה המון לחץ במטוס ועל הקרקע. בסוף, פתחתי את המצנח הרזרבי. היה אחר-כך המון בלגן".
הכי מפחיד: "לפני כל צניחה מחדש, אני מפחדת שייפצע או ייפגע לי חייל".
הכי קרבי: "ההכשרה לתפקיד נמשכת שנה. טירונות עם השלמה לרובאי 06, וחצי שנה קורס מדריכי צניחה. הקורס נפתח לבנות ב-99' ובכל קורס יש בין 10 ל-12 בנות. היום אנחנו שבע בנות. מעטות הבנות שעשו מסע כומתה של 40 קילומטר. התפקיד מאזן בין מה שרציתי - תפקיד של מדריך ג'ובניק שהוא קצת קרבי".
הכי אוהבת בתפקיד: "את השילוח, להקפיץ את החיילים מהמטוס".
הכי לא אוהבת בתפקיד: "כשאני צריכה להיות גננת. שחיילים באים ומתלוננים: 'נגנב לי המזרון' או 'לקחו לי את הרתמה'".
בשעות הפנאי: "רוקדת סלסה. אחד ממדריכי הצניחה הוא בן-הזוג שלי לריקודים אז אנחנו מתאמנים הרבה ועושים שיעורים בחוץ".
שעה אהובה ביום: "שעות הערב, ההתכנסות של כולם אחרי יום קשה כשההווי ממשיך. היו לנו ערבי קריוקי, ריקודים, על האש. יש המון הווי חברתי".
האתגר הוא ללמד טיסה למרות שלא טסנו - האתגר הוא ללמד טיסה למרות שלא טסנו
חניכים: "רוב הזמן אנחנו מדריכות חניכים מבית-הספר לטיסה, שמתאמנים בשלב האחרון של הקורס, אבל גם טייסים מטייסת 'עיט' וטייסים במילואים". שטח: בית-הספר לטיסה בבסיס חיל האוויר בחצרים.
לו"ז: "אנחנו מדריכות על מטוס 'סקיי הוק' ומעבירות גיחות על הסימולטור לחניכים שבאים אלינו. יש מספר גיחות ביום. החניכים מגיעים ביחידים וכל פעם בא מישהו אחר. יש גם תקופות שאנחנו ממש מלמדות את החניכים הכל מההתחלה על המטוס. חוץ מזה עובדים גם על פרויקטים של פיתוח הדרכה".
האתגר: "צריך להתאים את עצמנו למתאמנים עצמם, לדעת איך לגשת לחניך, ואיך לגשת למי שטס כבר 20 או 30 שנה ויש לו הרבה יותר ניסיון והבנה מאיתנו. האתגר השני נובע מהעובדה שאנחנו מלמדות טיסה למרות שלא טסנו על המטוס, אלא רק למדנו הכל בחומר תאורטי. אנחנו יודעות, למשל, איך לתפעל תקלות, אבל אנחנו צריכות לתרגל אנשים שבאמת טסים ויכולים להיתקל במקרים כאלה".
דיסטנס: "אין בכלל, הכל ברוח טובה. אנשים שמגיעים לסימולטור באים ללמוד אבל עושים הכל בכיף. החניכים חוזרים להרבה גיחות, אז מכירים כבר את כולם".
הייחודי בתפקיד: "ההדרכה היא בעיקר יחידנית, לא הדרכה מול קבוצה. רוב ההדרכה יושבים אחד על אחד עם מתאמן".
רגע שלא יישכח: "קצין בטייסת התקשר והתייעץ איתנו איך לפתור תקלה שהייתה למטוס באוויר באותו רגע. זה נתן תחושה שממש סומכים עלינו ברגע האמת".
הכי מפחיד: "יש לפעמים קטעים שהסימולטור זז, רועד וקצת משתגע. מפחיד להינעל בפנים כשזה קורה".
הכי אוהבת בתפקיד: "את התנאים של השירות בבסיס של חיל האוויר. השירות מאוד נוח ויש הרבה הטבות בבסיס כמו בריכה, קולנוע, חדר כושר, 'בורגר קינג' ו'הנרי'ס'".
הכי לא אוהבת בתפקיד: "שאני מחויבת לשירות סדיר של שלוש שנים".
שעה אהובה ביום: "שמונה וחצי בבוקר כשאני שותה את הקפה הראשון".
בשעות הפנאי: "אני סורגת. סרגתי כבר צעיפים לכל הבנות שאיתי".
אם לא הייתי בצבא הייתי: "בחוות סוסים בקנדה".
