הגעתי לבייג'ינג ללימודי השפה הסינית למשך שנה על מלגה (לא חסך לי הרבה כסף), באוניברסיטה הנקראת Beijing Language and Culture University או בקיצור BLCU.
עם הגעתי לקמפוס קיבלתי תאריך למבחן HSK שזה מבחן שפה הדומה ל-TOEFL אבל בסינית, לאחריו נבחנתי קצרות על-ידי מורה לסינית וכך שובצתי לקבוצה המתאימה לרמתי (נמוכה למדי...).
ליטל יקותיאלי. איך אומרים שיעול בסינית?
שרידים של עבר קומוניסטי
השיעורים חולקו לכמה סוגים: שיעור דקדוק שבו לומדים מילים חדשות והבנת הנקרא; הבנה משמיעה (אחת הבעיות הרציניות ביותר בסינית) ושיעור בו מתרגלים שיחה ודיבור. המורים ברובם הגדול לא יודעים שפות זרות, ואם כן זה בדרך כלל רוסית (שרידים מאחוות המדינות הקומוניסטיות). השיעורים מתנהלים בסינית בלבד, לעיתים גם עם הסטודנטים האחרים חייבים לדבר בסינית כי אנגלית הם ממש לא מבינים (הם מדברים רק תאילנדית, קוריאנית או רוסית). יש בערך עשרים תלמידים בכיתה, שזאת כמות תלמידים ממש טובה ללימודי שפה, כך יוצא לכל סטודנט לענות על שאלות במסגרת השיעורים ולדבר. סגנון השיעור משתנה ממורה למורה אבל באופן כללי השיטה הסינית היא זו הותיקה והטובה שנותרה מימי המנדרינים והיא כמובן שינון. מבחינתם, הדרך הכי טובה ללמוד משהו, בין אם זה מתמטיקה ובין אם זו שפה, היא שינון. כך הסטודנטים (לפחות השקדנים מביניהם) מוצאים את עצמם מעבירים שעות רבות בלימוד בעל-פה של טקסט זה או אחר, ואת שאר הזמן מעבירים בכתיבת סימניות שוב ושוב עד שהן נכנסות לראש (לפחות ליומיים הקרובים) או עד שהיד כבר מתרגלת לכתוב אותן באופן אוטומטי. יש גם שיעורי בית הכוללים תרגילים וכתיבת חיבורים קצרים. בכל פעם שלומדים טקסט חדש עם מילים חדשות יש הכתבה. אומלל אחד צריך לכתוב את המילים החדשות על הלוח והאחרים במחברת, כשהמורה עוברת ובודקת מי שכח קו ומי בכלל לא יודע איך כותבים.
המזרחיים השקדנים והמערביים השיכורים
הסטודנטים מתחלקים בגדול לשני סוגים הסוג האחד מורכב ברובו מהסטודנטים המערביים, שבאו לעשות חיים בעיר הגדולה בייג'ינג ונוטים להשתכר בערב ולא לבוא לשיעורים בבוקר. החלק השני של הסטודנטים מורכב מהסטודנטים שבאו באמת ללמוד (בכיתה שלי בולטים במיוחד התאילנדים, או יותר נכון התאילנדיות) שלא עושים כמעט כלום חוץ מלשנן כמו תלמידים קונפוציאנים טובים. אני חייבת לציין שיש הבדלים בין כיתה לכיתה אבל נראה שככול שאתה מגיע ממקום מזרחי יותר בכדור הארץ ככה אתה שוקד יותר על לימודיך (יש יוצאים מן הכלל כמובן, בכיתה שלי הקוריאניות מתחלקות למי שממש לומדות סינית לבין מי שלומדות את הגיאוגרפיה של רחוב וואנג פו ג'ין, שבו מרוכזות החנויות היוקרתיות). שתי מורות בלבד אחראיות בכל כיתה על העברת החומר בשיטת השוטר הטוב והשוטר הרע, האחת מקסימה וסבלנית ולמרבה השמחה אני מבינה כל מילה שלה, והאחרת חושבת שהיא מדברת עם סטודנטים סינים לתואר שני ומסרבת להפסיק למלמל ולהשתמש במילים בסינית גבוהה. אבל לא משנה איזה טיפוס הוא המורה שלך, הדרך לליבו של כל מורה סיני היא אחת להיות תלמיד שקדן. זה לא אומר שאתם צריכים להיות התלמידים הכי חכמים בכיתה או אפילו התלמידים הכי טובים, אבל אתם חייבים להשתדל, לעשות תמיד שיעורים, לא להבריז או לבוא שיכורים לכיתה (תתפלאו...) ולהראות שעברתם על החומר בבית. ברגע שהנ"ל מתקיימים, הפכתם לחביבי המורה.
אוהבים יהודים
בניגוד לשיעורי סינית בארץ, כאן לומדים מילים שימושיות בלבד. הטקסט השני בלבד שלמדנו בסין היה על מחלות השפעת הסינית, כאבי בטן ושלשולים, מה שכל זר סובל ממנו אחרי כמה ימים בסין. כשהלכתי לבית מרקחת לבקש סירופ לשיעול הבלתי פוסק שלי הרוקחת ממש התפעלה מהסינית המדוגמת שלי. לא גיליתי לה שלמדתי את רוב המילים שבוע לפני, בטקסט שקראנו בכיתה. אפשר ואף רצוי לתרגל את הסינית בכל אשר פונים בסופר, בחנות, אצל מוכר הבטטות הצלויות, הירקן המקומי, במסעדה, אצל החייט ועם מוכרת הבאו-דזה השכונתית. רוב הסינים סקרנים וחקרנים ואוהבים לשאול זרים מאיפה הם מגיעים ואז לשלוף את שלל הקלישאות שהם שמעו על המקום ממנו אתם באים. לישראלים זה בדרך כלל נחמד כי הדעה הרווחת בסין היא שיהודים הם מאוד חכמים. לכן לפעמים הם מתאכזבים כשהם מפגיזים את הקורבן התורן בסינית מהירה, לעיתים גם במבטא לא ברור, והקורבן אינו מבין. שנה אחת של לימודים פה לא מספיקה והרבה ישראלים נשארים, אבל בכל מקרה סמסטר לימודים בבייג'ינג שווה הרבה יותר משנת לימודים בארץ.
