רב"ט נואליה שטוטמן בכלל לא רצתה להביט החוצה, לנוף שהשתקף מהחלון שבחדרה הקטן בקיבוץ מסילות הסמוך לעפולה. במשך כמעט שנתיים היא פסלה מראש כל שיחה שהתנהלה בעברית. אחרי הכל, אין אף אחד שיכין לה ארוחת ערב, יעזור לה עם הכביסה המלוכלכת, או ייתן לה חיבוק ונשיקת לילה טוב.
עד גיל 16 התגוררה שטוטמן בארגנטינה, ארץ הולדתה, והייתה ילדה חייכנית, מוקפת בחברות, שחיה חיים רגילים ומאושרים. אלא שאז הכל השתנה. המצב הכלכלי הבעייתי אליו נקלעה משפחתה לא הותיר לאביה ברירה והוא החליט שהמשפחה תעלה לארץ. כשאביה נושף בעורפה, הפכה נואליה לחלוצת המשפחה ועלתה ארצה לבדה, במסגרת פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים).
הצעירה הארגנטינאית החלה ללמוד בפנימייה תוך שהיא ממתינה בציפייה להוריה ולשני אחיה הקטנים שיצטרפו אליה בארץ הקודש. בתום ארבעה חודשים של בדידות, תסכול ובעיקר געגוע, עלתה משפחתה ארצה והתמקמה בקריית ביאליק.
לאחר שסיימה שטוטמן את לימודיה, עלתה על מדי הדקרון והתגייסה לצה"ל. נראה היה שהמצב משתפר וחייה עולים על המסלול, אלא שאז נפרדו הוריה ואביה חזר לארגנטינה מלווה ברומירו, האח האמצעי במשפחה. חודשיים אחריו, אמה לא עמדה בנטל והחליטה אף היא לעלות על המטוס חזרה הביתה, כשהיא לוקחת איתה את האח השני, אמיליאנו. רב"ט נואליה שטוטמן נותרה חיילת בודדה, אך בלבה גמלה ההחלטה לסיים את השירות הצבאי - ויהי מה.
רב"ט נואליה שטוטמן. "לא יכולתי לתפוס את אמא בשערות ולהגיד לה שלא תיסע".
עם 20 חבר'ה בפנימייה
הרומן של שטוטמן עם ישראל החל לפני כחמש שנים, אז התנתקה מכל מה שהכירה ונחתה בארץ. בחודשיה הראשונים בארץ, היא התגוררה בפנימייה בקיבוץ מסילות, יחד עם עוד 20 בני נוער שעלו איתה מדרום אמריקה דרך פרויקט נעל"ה. "בחודש הראשון הייתי עצבנית וכמעט לא יצאתי מהחדר שלי", היא מספרת במבטא שאפשר בקלות לזהות בו את ה-ר' המתגלגלת. "לא רציתי לבוא לפה ואבא שלי כאילו דחף אותי למטוס ואמר לי 'את גרה בישראל'. הייתי ילדה בת 16 שכל החיים שלה נשארו בארגנטינה. החברים, המשפחה, הכל שם, ופתאום אומרים לי שאני חייבת לגור במדינה אחרת, עם שפה אחרת".שטוטמן נשארה לבדה ולא דיברה כמעט עם אף אחד. בחדרה בפנימייה גרו עוד שתי בנות, גם הן עולות חדשות, איתן מיעטה לשוחח. במשך ארבעה חודשים כמעט, המחשבה היחידה שקיננה בראשה הייתה הציפייה לבוא המשפחה. עד שהגיע היום המיוחל, נמחק החיוך התמידי שעיטר את פניה בטרם נחתה בארץ.
"הם באו עם עוד כמה משפחות למרכז קליטה בקריית ים", היא מספרת. "הלכתי וחיכיתי להם שם. כל-כך שמחתי שהם הגיעו. בהתחלה הייתי בשוק, היה לי קצת קשה לקלוט שהם באמת לידי. אמרתי להם: 'וואו, אני לא מאמינה שאתם פה'. אני זוכרת כמה התרגשתי לראות את האחים שלי".
הוריה ושני אחיה התגוררו כחודשיים במרכז הקליטה והתמקמו לאחר מכן בקריית ביאליק, בזמן שהיא עדיין לומדת בפנימייה, כך במשך כמעט שלוש שנים. כשהייתה בכיתה י"א והמשפחה כבר הייתה לידה, קיבלה שטוטמן צו ראשון. כמעט כמו כל מלש"ב, גם לעולה החדשה היו מעט לבטים וחששות מהמסגרת החדשה, אך בסופו של דבר ההחלטה הייתה בשבילה אך טבעית - להתגייס. לצערה, נאלצה שטוטמן לעבור שוב למסגרת שתרחיק אותה פעם נוספת מהוריה.
אחרי שהיית רחוקה מההורים, זה לא מוזר לעשות בחירה ששוב תפריד בינך לבין המשפחה?
"כשההורים שלי לא היו בארץ, הייתי חופשייה. אחרי שהם הגיעו המצב בבית לא היה טוב. אמא שלי חשבה שאני אהיה ילדה קטנה, כמו שיצאתי מארגנטינה. כשהיא ראתה אותי היא הייתה בשוק. היא הרגישה ששיניתי את האופי שלי והיא לא אהבה את זה. גם אבא שלי כל הזמן רב איתי. הוא רצה שאני אשאר כל סוף שבוע בבית ואני רציתי לצאת. בסופו של דבר, תמיד רציתי להתגייס אבל קצת פחדתי. תמיד כשמתחילים משהו חדש מפחדים".
בעבור הוריה המודאגים, קבלת החלטתה של בתם להתגייס, לא הייתה ברורה מאליה. אביה המגונן רצה שבתו תישאר תחת השגחתו, בחיק המשפחה, ואילו אמה פחדה שיקרה לה משהו בצבא. נואליה הרגיעה את האם, סיפרה לה שלא כל התפקידים הם קרביים, והבטיחה שאת הצבא היא תסיים עם מקצוע לעתיד, מה ששכנע את אמה לתת לה את ברכת הדרך.
לפני שנה וחצי התגייסה שטוטמן לצה"ל. עד הגיוס לא דיברה בעברית עם אף אחד מלבד אחד המורים. עם חבריה לפרויקט הייתה משוחחת בספרדית. "כשהגעתי לארץ באתי בלי לדעת את הא'-ב' ובכלל לא רציתי לדעת עברית. בשיעורים קלטתי ולמדתי אבל לא דיברתי. כשהתגייסתי אמרתי לעצמי 'לא אכפתי לי איך, אני מתחילה לדבר'. התגייסתי כי אני ציונית ואני מרגישה שזה המקום בשבילי ובו אני חייבת להיות, ואיזו שפה מדברים פה? בזמן האחרון למדתי להיות אמיצה. לא אכפת לי שצוחקים על איך שאני מדברת".
ממחו"ה אלון לגדוד קשר
ביום חם של חודש אוגוסט הגיעה שטוטמן מלווה באמה לחוף הכרמל והמתינה להסעה שתיקח אותה לבקו"ם. "הרגשתי שאני מוכנה להתגייס. אבל כשעמדתי וחיכיתי לאוטובוס, פתאום ממש פחדתי. כירסמתי את כל הציפורניים בשתי הידיים ובכיתי. כשעליתי על האוטובוס והתחלתי לדבר עם הבנות כבר הייתי בסדר".מהבקו"ם הגיעה שטוטמן לבסיס מחו"ה אלון, שם עברה טירונות וקורס עברית. כשאלה הסתיימו עברה לצריפין והחלה קורס של מפקחת בקרת רשת. היום היא משרתת כבקרית בגדוד הקשר של פיקוד הצפון.
מספר חודשים אחרי שעלתה על מדים, שוב התפרקה המשפחה. אביה ואחיה החליטו לארוז את חפציהם ולחזור בחזרה לארגנטינה. נואליה, אמה ואמיליאנו, אחיה הקטן, נשארו לבד בארץ. "לא היה לי אכפת כי לא היינו בקשר טוב, אבל כאב לי כי רומירו חזר איתו. כעסתי על רומירו שהוא משאיר את אמא ואמיליאנו לבד, אבל אח שלי רצה לחזור, מה אפשר לעשות?"
לא הכעיס אותך שאבא שלך, מי שדחף אותך לבוא לארץ, עוזב בעצמו?
"בטח שכן. אני מרגישה שהוא בגד בי. באנו מארגנטינה בגללו. שם היה לי את מה שרציתי ללמוד, את החברים שלי והמשפחה. הוא לקח אותי משם, הביא אותי לפה ואז עזב. עכשיו הוא מתקשר פעם בשנה וגם אז אנחנו רבים. הוא שואל 'איך את מרגישה?' ואז אומר 'טוב, ביי'".
אבל הפרידה הקשה באמת עוד עמדה לפניה. חודשיים אחרי אביה, חזרה גם אמה לארגנטינה. "כשהיא עזבה לא אמרתי לה כלום, רק 'להתראות'. לא היו לי מילים להגיד לה. אני לא יכולה לתפוס אותה בשערות ולהגיד לה שלא תיסע ושתישאר איתי. ארבעה ימים לפני שהיא עזבה הגעתי לבסיס הקבוע שלי. חשבתי לעצמי עם מי אני נשארת? חשבתי שמזל שהגעתי לבסיס סגור כי לפחות יהיה לי איפה לגור".
חשבת להצטרף לאמא שלך ולא להישאר לבד?
"לפני שאמא שלי עזבה היא אמרה לי 'תעזבי את הצבא ובואי איתי'. לא הסכמתי. אני חושבת שמי שמתחיל משהו צריך לסיים אותו. אם אני התגייסתי אז אני אהיה בצבא עד שאני אשתחרר. חוץ מזה, בישראל יכול להיות לי עתיד שבארגנטינה לא יהיה".
נואליה ואמה שומרות על קשר בעיקר באמצעות הדואר האלקטרוני, בטלפון פעמיים בחודש, ומשתדלות להתעדכן כמה שיותר. "פעם אחרונה שדיברנו היא אמרה לי: 'את צודקת שנשארת. אל תחזרי לפה כדי לגור, תבואי רק לבקר'. עד היום קשה לא לראות את אמא ולא להגיד לה בוקר טוב", היא אומרת ודמעות מציפות את עיניה. "הכי חסר לי החיבוק של אמא, האהבה שלה; זה שלכולם כשיגיעו הביתה יש את האוכל של אמא או את המתנה הקטנה שהיא קונה בשביל הבסיס - ולי אין".
לבד שבתות וחגים
שטוטמן שוב נשארה לבד, מנסה להסתגל למצב החדש-ישן. אך בדיוק ברגע בו נראה כאילו המצב אינו יכול להיות רע יותר, הגיעה שיחת הטלפון שנואליה לא תשכח אף פעם.כשהייתה בתרגיל של כמה שבועות במחנה עמוס, קיבלה נואליה טלפון מאמה. "זה היה יום שני בשעה חמש, זה רגע שאני לא יכולה לשכוח כל החיים", אומרת שטוטמן. עוד לפני התרגיל היא ידעה שרומירו אחיה חולה, אולם כדי שלא תדאג סיפרה לה משפחתה שהוא בסך הכל אנמי ומכאן הבעיות.
בשיחת הטלפון שנחרטה בזיכרונה, היא הרגישה שיש משהו מוזר בקול של אמה. "אמרתי לה 'תגידי לי מה קרה, אני חייבת לדעת מה איתו, הוא החיים שלי'. היא אמרה שזה כואב, אבל הוא יהיה בסדר. הוא סיפרה לי שהוא חלה בלוקמיה, ושהוא בבית-החולים כבר חודש וחצי. התחלתי לבכות. ביקשתי מהמפקד שלי להתקשר אליו לבית-חולים".
אלה, מש"קית הת"ש שמלווה את שטוטמן מאז שהוריה חזרו לארגנטינה, מיהרה לבסיס והביאה עמה שני כרטיסי חיוג לחו"ל. אחרי שדיברה עם אחיה, שאלה אותה אלה אם תרצה לנסוע לארגנטינה. "אמרתי שכן, שעכשיו אני חייבת להיות עם אח שלי. אחרי שבוע היה לי כרטיס טיסה ביד ואת כל האישורים".
מיכל, חיילת מילואים שזכתה בהגרלה בכרטיס טיסה לכל מקום בעולם, שהתה בבסיס בזמן התרגיל ושמעה את הסיפור של נואליה. הסיפור נגע ללבה, והיא החליטה לתרום לה את כרטיס הטיסה כדי שתוכל לבקר את אחיה. "טסתי לשלושה שבועות. היה לי מוזר כי פתאום כולם דיברו בספרדית ומבינים מה שאני אומרת. חוץ מדוד שלי, אף אחד לא ידע שאני מגיעה. סבתא שלי אומרת שהיא הרגישה שמשהו קורה".
באותו ערב נסעה שטוטמן לבקר את אחיה. "כשראיתי אותו הוא היה קצת נפוח וכמעט בלי שיער. כשהוא ראה אותי הוא אמר: 'וואו, מה את עושה פה? בדיוק לפני חמש דקות דיברתי עם אמא ואמרתי לה שאני רוצה שתבואי ליום ההולדת שלי'. חיבקתי אותו ובאמת הייתי ביום הולדת שלו".
במהלך השהות שלה בארגנטינה נתנה נואליה דגימת דם כדי לבדוק האם היא יכולה לתרום מוח עצם לאחיה. כך התגלה שרק היא ואחיה הקטן אמיליאנו יכולים לתת לרומירו תרומת מוח עצם במידה שיצטרך. בינתיים, יש להמתין עוד כחודשיים כדי לראות מה מצבו והאם בכלל הוא יזדקק לתרומה. "אני יכולה לתת את החיים והבריאות שלי לאח שלי, הוא הכל בשבילי. עכשיו הוא בטיפולי כימותרפיה, וכל שבוע הוא נמצא שלושה ימים בבית-חולים בטיפולים. המצב שלו יותר טוב".
הנסיעה לארגנטינה רק חיזקה אצל נואליה את תחושת השייכות לארץ. "מצד אחד רציתי להישאר, אבל אם אני נשארת בארגנטינה אני לא עצמאית. אני יכולה לבוא לבקר, אבל אני רוצה ללמוד איך להסתדר לבד ולא שאמא תעשה הכל בשבילי. לא לראות את רומירו זה קשה, אבל מה לעשות? אני לא רוצה לחזור לגור שם והוא לא יכול לנסוע. פעם אחת, כשהייתי אצלו בבית-החולים והיינו לבד שאלתי אותו: 'אתה רוצה שאני אשאר איתך?' הוא אמר לי 'נואליה, מה את רוצה לעשות בחיים, להיות על-ידי? יש לי כוח, אני יוצא מזה. תסעי לישראל, אני יודע שזה חשוב לך'. אמרתי לו תודה והוא רק ביקש שאבוא לבקר".
אופטימית למרות הכל
מתיק הצד השחור שלה, שולפת נואליה אלבום תמונות עם עטיפת פרחים. "אני לוקחת אותו איתי לכל מקום. יש בו תמונות של כל האנשים שאני אוהבת". באלבום יש תמונות מילדותה ועד היום. התמונה האחרונה היא תמונה משפחתית שבה מחייכים אליה כל בני המשפחה. "כשהייתה לי משפחה לא ידעתי כמה זה חשוב, עכשיו אני רואה את החיים כאילו עם עוד זוג עיניים".למרות המצב הקשה שטוטמן שומרת על אופטימיות, והחיוך שנעלם חוזר אט-אט לעטר את פניה. בכל הזדמנות היא מנסה ליצור קשר עם המשפחה, ורודפת אחר כל מחשב עם אינטרנט בשביל לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני ולהתעדכן. בסופי שבוע היא יוצאת לקיבוץ מסילות, שם מתגוררת המשפחה המאמצת אותה בארץ, שמכירה אותה עוד מימיה הראשונים בישראל.
כשתשתחרר, מתכוונת נואליה ללמוד במכללה לתקשורת, כמובן אחרי שתקפוץ לביקור בארגנטינה, אך עד אז יש עוד כמה חודשים. בחודש הבא היא תצא לקורס "נתיב" במטרה ללמוד קצת על הדת ולחזק את יהדותה. מהקורס יש לה ציפיות גבוהות. "יהיה כיף, אני מתה על תנ"ך ואני מאוד אוהבת ללמוד. יש גם טיולים, ואני מאוד אוהבת לטייל ובכלל, הארץ היא מקום יפה".
