הקיבוצניקים היוו מאז ומעולם חלק עיקרי ביחידות ההתנדבותיות. יוצאי מערכת החינוך הקיבוצית, קיבוצניקים ומושבניקים, היוו לאורך שנים רוב בקרב פרחי הטיס. גיוס ליחידה קרבית היה מובן מאליו, ומובן שהתחמקות משירות כלל לא עמדה על הפרק. אם כן, מה נשתנה?
הקיבוצניקים עדיין מתגייסים כמעט עד האחרון בהם - 97 אחוזים מביניהם למען הדיוק. 87 אחוזים מבני הקיבוצים מתנדבים ליחידה קרבית, יותר מכל ציבור אחר. ביחידות ההתנדבותיות ובקורס הטיס ירד חלקם באופן ניכר במרוצת השנים, אך בשנים האחרונות הוא נותר קבוע ועדיין גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה, שבעבר נע בין חמישה לשישה אחוזים וכיום עומד על שניים וחצי. אך נסיגה אחת, אטית, הדרגתית ועקשנית, מדירה שינה מעיניהם של זקני המשק - בכל שנה שעוברת פחות ופחות קיבוצניקים מתנדבים לקצונה, ואלו שחורגים מהנתון, ממעטים לבחור בקריירה צבאית וממהרים לשוב אל החיים האזרחיים. הפיחות במספרם של המתנדבים לקצונה החל כבר לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה רבים מהקצינים הלוחמים היו בני קיבוצים, כתוצר של חוסר אמון במערכת הצבאית והלם מחוויית השכול והפגיעה. הפיחות הזה התגבר לאחר המהפך הפוליטי ב-1977, שלווה בתחושת ניכור לדרכו החדשה של בגין, ששיאה היה במלחמת לבנון, שההתנגדות לה בקיבוצים הייתה עזה.
לאחר המשבר הכלכלי וברוח התקופה, תורגם השינוי הערכי למודלים כלכליים חדשים. קיבוצניקים רבים עובדים היום מחוץ למשקים ובחלק נכבד מהקיבוצים מונהג שכר דיפרנציאלי לחברים, כלומר על-פי גובה משכורתם ולא על-פי צרכיהם כבעבר. המוסדות המסורתיים נמוגו, ורכוש פרטי הפך רווח בכל תחומי החיים.
"אין נורמה של יציאה לקצונה היום בקיבוצים", אומר סמל יאיר קלס, לוחם בפלחה"ן צנחנים ובן קיבוץ משמר העמק. "ההפך נכון, אצלנו בשנים האחרונות חתם אחד בלבד". לדברי קלס, מעמד הצבא בחברה הקיבוצית כדרך אולטימטיבית לתרומה למדינה אבד. "אנשים עדיין מתנדבים לקרבי ועושים שלוש שנים על הצד הטוב ביותר", הוא אומר, "אבל אנחנו יודעים שיש גם דרכים אחרות לתרום בהן".
בעבר האווירה הקיבוצית הורתה את הדרך לקצונה לבניה מבלי שחשבו פעמיים. "אנחנו כמו בוקים צעדנו בתלם", מעיד יואל מרשק. "החוכמה היא לעשות שירות משמעותי היום, להיות חיל חלוץ כשכל העולם נגדך".
היום המושג דין התנועה התמסמס, והקיבוצים מתקשים לגבש אמירה ברורה אל מול הבנים החולמים על הודו במשך השירות הצבאי המתארך. "יש דברים שמחכים לנו באזרחות", אומר סמל יעל פוקס, חובש בגדוד לביא ובן קיבוץ מגידו. "אני מתכוון לחזור לקיבוץ לעבוד בגידולי שדה, לקבל את מענק השחרור, ולטוס כדי לראות עולם. היחס לזה בקיבוץ הוא מקובל. האמירות הן בסגנון 'תעשה מה שטוב לך'. אנחנו היום הרבה יותר 'עירניקים' מפעם".
נראה כי התנועה הקיבוצית עצמה התמסמסה לחלקיקים פוליטיים רבים, כך שכבר לא קיים רצון "הקולקטיב" לקנות עמדות השפעה באמצעות התבלטותם של בני קיבוצים בצה"ל.
"אני התגייסתי בשנת 53', ואני זוכר ימים שבהם קורס טיס היה מורכב מ-70 אחוז קיבוצניקים", מספר תא"ל (מיל') גיורא פורמן, עוזר ראש אג"ם בתפקידו האחרון וחבר קיבוץ מעברות. "בקיבוץ הנוער כבר הרבה זמן לא הולך לקצונה ואין נחת מזה. בתקופה שבה הקיבוץ מאפשר לימודים גבוהים, הקצונה נתפסת כגורם מעכב".
דווקא היום, לאור תהליכי ההפרטה בקיבוצים, נוח יותר לקצינים הרואים את עתידם במערכת הצבאית לשמור על חברותם בקיבוץ, אם כי בפועל, לדברי קירש, אין היום אף קצין מרמת המג"ד ומעלה שהוא חבר קיבוץ.
אל"ם יוסי בכר, מח"ט הצנחנים עד לא מזמן וכיום בלימודים, מתגורר עד היום כתושב בקיבוץ בארי בו גדל. הוא מעיד מבפנים כי "הקיבוץ הפך להיות הרבה יותר מופרט ותועלתני, ולתת מעצמך למען הכלל זה דבר שנשמע פחות בתנועה הקיבוצית. אצלנו בקיבוץ אין הרבה שיוצאים לקצונה".
העובדה הזאת לא מדאיגה את בכר, שלא מייחס חשיבות מיוחדת להתבלטותם של בני הקיבוצים דווקא. "מספיק לי שהקיבוצניקים יהיו שניים וחצי אחוזים מקורס קצינים, בדיוק בהתאם לחלקם באוכלוסייה. יש מספיק אנשים טובים שרוצים לצאת לקצונה וחשוב שאוכלוסיות מגוונות ייחשפו לכך".
יואל מרשק מרכז בשנים האחרונות כנס בן ארבעה ימים לתלמידי כיתה י"ב המתחנכים בבתי-הספר הקיבוציים, שמטרתו עידוד הגיוס ליחידות הקרביות ולתפקידי פיקוד משמעותיים בצה"ל, בין היתר על רקע הירידה באחוזי הקצונה בקרב אוכלוסיית בני הקיבוצים. מרשק מדגיש את הייחוד של המסע הקיבוצי. "מה עושה משרד הביטחון? לוקח אותם לראות שלדי ברזל במסגרת המסע בעקבות לוחמים שהוא מארגן ברמת הגולן. הם נוגעים בהיסטוריה המתה ואנחנו נוגעים באדם חי - זה כל ההבדל".
