סטודנט של המכינה של אוניברסיטת חיפה קופץ אל מותו ונופל מטרים ספורים מרכב הסיור של יחידת הביטחון באוניברסיטה. מרצה למתמטיקה משליכה את עצמה מהקומה ה-11. כשמסתכלים על מגדל אשכול - המבנה הבולט ביותר על הכרמל - חושבים בד"כ על מידת כיעורו ואי-השתלבותו בנוף ההררי, אך למגדל המתפאר בשמו של ראש הממשלה של מלחמת ששת הימים, יש צד אפל. מאז בנייתו של המגדל בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת, ניצלו אותו שישה אנשים כקרש קפיצה אל העולם הבא זה שכולו אמור להיות טוב.
ג. עבד כמאבטח באוניברסיטה לפני 3 שנים. כבר בלילה הראשון שלו בעבודה היה עד (בעקיפין) להתאבדותו של סטודנט מהמכינה. מעט לפני חצות השליך את עצמו, הסטודנט הצעיר, מהחניה שמעל שדרת החנויות אל הכביש - שבשעות היום מלא באוטובוסים ומוניות שירות וצנח מטרים ספורים מרכב הסיור של יחידת הביטחון.
"אני לא אשכח את הפנים של נהג רכב הסיור", הוא מספר, "כשהוא תיאר לי איך הבחור צנח פתאום, כמה מטרים מהאוטו, הפנים שלו היו חיוורות לגמרי. אני שמעתי את כל האירוע בקשר. הבחור לא מת מיד ובהתחלה עוד חשבו שאפשר יהיה להציל אותו. אני זוכר את ההודעה של אחראי המשמרת בקשר, בשלב מסוים, ש 'הבחור כבר לשעבר'. למחרת התפלאתי שאף אחד בקמפוס לא מדבר על זה. מסתבר שאף אחד מהסטודנטים לא שמע שאחד מחברינו לספסל הלימודים נטל את חייו, ממש כאן בשטח האוניברסיטה. היום אני יודע שהיו עוד התאבדויות, וגם עליהם אף אחד לא שומע".
אז למה הם קופצים בעצם? מי יודע? אולי זה הלחץ של הלימודים, העומס בעבודה, הבעיות עם בן/בת הזוג. אולי הם מתוסכלים שלא הצליחו למצוא חניה. ואולי זה משהו פסיכולוגי עמוק יותר. נטייה טבעית של האדם העומד כמה עשרות מטרים מעל פני הקרקע הנמצאת כמה מאות מטרים מעל פני הים. משהו בגובה, במרחק מהתחתית, שמביא את האדם לתהות על העולם שמעבר.
"כיצד נוטה המתאבד הפוטנציאלי לבחור בדרך שבה יסיים את חייו"? שואל קיי רדפילד ג'יימסון, בספרו 'הלילה ממהר לרדת', "התשובה לכך הינה בראש ובראשונה בזמינות האמצעי וכן במידת הקטלניות של הפעולה. כך, למשל, קפיצה, תלייה או ירי כמעט שאינם מותירים סיכוי להיוותר בחיים..."
הוא עומד שם עכשיו בקומה 20, משקיף אל הנוף המרהיב הנפרס לפניו. הוא רואה את חיפה (עירו) במלוא תפארתה, הוא מזהה את צורתו המעגלית של המפרץ ומזהה את הרי הגליל והלבנון באופק. בצד השני הוא מזהה את החרמון שפסגתו התכסתה זה אתה בשלג. בדמיונו רצות סצינות מהמריבה עם החברה. המספר '55' מרצד מול עיניו המתחילות לדמוע (זה הציון שקיבל על העבודה הסמינריונית האחרונה לתואר). הוא נזכר בילדות והטיול עם הוריו לחרמון בחורף ההוא, לפני 15 שנים.
"כמה זמן ייקח לי להגיע למטה"? הוא תוהה. אולי שנייה שתרגיש כמו 10 דקות? ואולי 10 דקות שירגישו כמו שנייה?
"האם זה יכאב"? הוא שואל את עצמו, בהביטו בגוש האספלט המחכה לו. "האם אחר-כך זה יפסיק לכאוב"? והרי זו בדיוק המטרה: שיפסיק לכאוב. אחרי המפגש החד פעמי עם הקרקע, כל מיני כאבים לא רק כאלה של הגוף כבר לא יהיו שם. הוא נזכר ששמע פעם על מחקר שנערך בצבא ארה"ב , בשנות ה-40 או ה-50. שאלו חיילים אם הם מפחדים להיפצע ולמות בקרב. מתגובותיהם עלה כי רובם לא פחדו מכדור בראש שיהרוג אותם מיד. הרעיון של כדור בבטן שיפצע אותם, או כדור ברגל שיותיר אותם נכים, הפחיד את רוב החיילים יותר.
הוא נושא את עיניו אל המרומים בחיפוש אחר תשובה לשאלה המנקרת - לקפוץ? ואז מוריד לאט את מבטו אל החניה שבכניסה למגדל. הוא מזהה את הסובארו האדומה של סיגל (האקסית המיתולוגית) וחושב על האירוניה אם ייפול על גג רכבה דווקא.
"צעד קטן לאדם", הוא חושב, רגע לפני הקפיצה, "צעד קטן גם לאנושות".
