שעת צהריים. הנמר, שהרעב כבר התעורר בבטנו, תר אחר החיה החלשה שתהפוך בקרוב לארוחתו. הצבי, שכבר הספיק להבחין בטורף המשוטט, קופא במקומו. הנמר ממהר לעברו, בטוח שהקרב כבר הוכרע, אלא שכשהוא מגיח מתוך העשב הגבוה, נגלית לו האמת המרה: הצבי ששוכב לרגליו מת.
כשפונה הנמר מעליו ומנסה את מזלו במקום אחר, הצבי שוב ניצב על רגליו ופותח בשרשרת רעידות חזקות כדי לפרוק את כל המתח שהיה אגור בגופו. הסכנה חלפה. בינתיים.
ד"ר פיטר לוין חקר את מצב הטראומה האנושי בעזרת התמודדותם של בעלי חיים במצבי מצוקה. בסיטואציה של סכנת חיים ישנן שלוש אפשרויות תגובה עיקריות: לחימה (פייט), בריחה (פלייט) או קיפאון (פריז) המוביל לשיתוק מערכות, כמו אצל אותו צבי.
בניגוד לבעלי החיים, בני-אדם לא תמיד יוצאים לגמרי מאותה התאבנות שתוקפת אותם במצבי לחץ קיצוניים. כך, אף על פי שאותו אירוע טראומתי הסתיים, הוא עשוי לקום לתחייה שוב ושוב במוחו של האדם.
"תחת הקיפאון צפים רגשות חזקים כמו אימה, פחד או זעם", מסבירה ג'ינה רוס, פסיכותרפיסטית מלוס אנג'לס, החוקרת את ההתמודדות האנושית עם טראומה.
"כדי לא לחוש אותן, חלק מהאנשים מונעים מגופם לשחרר את האנרגיה שנאגרה בו. האנרגיה העצומה וההורמונים שנדרשו כדי להתמודד עם האיום, תקועים בשלב זה בגוף ועד שאותה אנרגיה לא תשתחרר, היא לא תאפשר לחזור לתפקוד נורמלי". אותה אנרגיה משוטטת, היא זו הגורמת בשלב מאוחר יותר, לדברי רוס, לתופעות פוסט-טראומתיות ובהן גם הלם קרב.
"אסור להסתכל על טרואמה כמשהו נורא" איור: רות אדלר
לטפל בזמן אמת
לא אחת, מוצאים את עצמם נפגעי טראומה סובלים מכאבים פיזיים במקומות שונים בגוף, בלי לדעת שלאותם כאבים יש קשר ישיר לאירוע. "הטראומה היא בעצם תגובה לאירוע שלא הסתיימה מעולם", מציינת רוס."לדוגמה, אדם עבר תאונת דרכים ללא נפגעים. הוא חושב שהכל בסדר, יוצא מהאוטו, מחליף פרטים או מתווכח עם הנהג השני. שניהם ממשיכים הביתה ולא שמים לב לגוף. בתוך יום, שבוע, או אפילו כמה שנים, האנרגיה שנשארה בגוף ונתקעה במקום מסוים מתחילה לייצר סימפטומים, ופתאום יש להם כאבי שרירים, מיגרנות, בעיות עיכול. יכולות להתפתח גם בעיות חמורות יותר, כי מערכות החיסון והעצבים נחלשות".
כדי לפתור או למנוע מצבים כאלה, פותחה שיטת האס-אי, שמתייחסת גם לגוף בריפוי מצבי טראומה. "אז אם באותה התאונה", ממשיכה רוס, מומחית לשיטה ומי שייבאה אותה למזרח התיכון, "הנהגים יישארו לכמה דקות במכונית, ישימו לב למה שקורה בגוף וייתנו לאנרגיה להשתחרר, הם יכולים לצאת מהאירוע בלי נזק".
נשימות עמוקות, רעידות, הזעה מרובה, הן רק חלק מהדרכים להיפטר מהאנרגיה. התהליך, לדברי רוס, מתרחש באופן טבעי. הלחץ שמעוררת פעילות בלתי נשלטת של הגוף הוא זה שגורם לרוב האנשים לכלוא את האנרגיה.
"בדרך כלל אנחנו לא מקשיבים למה שקורה בגוף שלנו, כי זה מפחיד או מביך", מוסיף סא"ל (מיל') תולי פלינט, עובד סוציאלי קליני ומטפל בשיטת האס-אי. "אבל כדי למנוע טראומה, אנחנו צריכים לעשות את מה שהגוף שלנו מרגיש. אם הוא רוצה רעידות, אני מניח לו לרעוד, אם הגוף רוצה להקיא אני לא בולם את זה, ואם אני מרגיש צורך להתרוצץ, אני יוצא ומתרוצץ".
"ככל שאתה מחכה עם הטראומה ולא פותר אותה, המצב הופך מסובך יותר", מדגישה רוס. "ההשפעה על חיי הנפגע גדלה, ולכן גם קוראים לזה 'מערבולת טראומה': האנרגיה מסתובבת ולא עוצרת במקום, יותר ויותר הפרעות נקשרות לזה ומקשות על הליך הריפוי".
אחד המאפיינים המיוחדים של השיטה, הוא פיתוח העמידות של מערכת העצבים. האס-אי מקנה כלים המקלים על ההתמודדות עם טראומה וכך ניתן, למעשה, למנוע תגובות פוסט-טראומתיות עתידיות, ולטפל בהן במהלך האירוע או מיד אחריו.
"טראומות יקרו תמיד, בעיקר ללובשי מדים", אומר פלינט, שמשמש גם מג"ד בחטיבת המילואים אלכסנדרוני. "רוב האנשים יעברו טראומות בלי צורך בהתערבות חיצונית, בערך 20 אחוזים יגיבו לאירוע וכעשרה אחוזים יזדקקו לטיפול כדי להתמודד עם החוויה.
"אני מאמין שבמקום לשלח בגדוד עדר של קב"נים ופסיכולוגים, נכון יהיה להכשיר את המפקדים והחיילים עצמם, בכל הרמות, לבניית עמידות. זאת אומרת, בואו נמנע בנוסף לטיפול, ואז גם ניתקל בהרבה פחות תופעות שידרשו טיפול".
"הצבא עושה עבודה טובה באימון החיילים להתגבר על אינסטינקט הבריחה והקיפאון כדי שהם יוכלו להילחם, וזה טוב", מבהירה רוס, "אבל כשזה נכשל, זה צריך להיות מתוקן בו ברגע. אסור להסתכל על טראומה כעל משהו נורא, זו תגובה טבעית שלא זכתה להסתיים, אז בואו נגמור אותה והסיכוי לטראומה יקטן משמעותית".
ריח של לבנון
סמ"ר (מיל') א', לוחם שהשתחרר לאחרונה מחטיבת גולני, מצא את עצמו לבדו במרכז שכונה לבנונית. סביבו ניצבו למעלה מ-100 מחבלים, שבתום מרדף ארוך החלו לכתר אותו. כל אחד מהם אחז בידו קלצ'ניקוב וכיוון אותו היישר לגופו של א'. לפתע, נפתח צרור יריות שפגעו כולן בפניו. לאחר שברחו המחבלים, א' עוד הספיק לבחון את פניו שהתעוותו במראה שנקרתה בדרכו, ואז התעורר בצעקות. "אחרי המלחמה", הוא מספר, "התחלתי להגיב לדברים בצורה קיצונית. הייתי שומע איזה רעש קטן, אפילו של עלים ברוח, ומיד מסתובב. הייתי יכול לשבת בגן ציבורי, לשמוע את פח הזבל נחבט והייתי קופץ כאילו נחתה פה קטיושה ועוד רגע יקראו לי למילואים. גם כשמפנים את הזבל בבוקר, הרעש הזה נשמע לי כמו חדירה של מחבלים ואני יוצא החוצה. זה מקפיץ אותי עד היום".
הדריכות המתמדת והביטחון המלא שבעוד רגע תפרוץ מלחמה, לא מלווים רק את א'. חיילים רבים, שהשתחררו באחרונה או לפני שנים וגם כאלה שנמצאים עדיין בשירות סדיר, סובלים מתגובות קרב ותגובות פוסט-טראומתיות. חיילי צה"ל הראשונים שעברו טיפול באס-אי היו דווקא לוחמים ממלחמת יום הכיפורים שעברו סדנה אצל רוס, שנים רבות לאחר הקרבות.
"לפני שפגשתי את החיילים", נזכרת רוס, "הכנתי להם מדריך, שמסביר על השיטה בהקשר הצבאי. אחרי שני טיפולים ניגש אליי אחד מהם, שעם השנים הסתבך עם המשטרה ועם אלכוהול וסמים, ואמר לי: 'אם היה לי את הספר הזה לפני 30 שנה, לא היה קורה לי כל מה שקרה לי'.
"טראומה היא חלק משוק, הפתעה או משהו שקרה ולא התפרש כהלכה בראש. לחימה לא צריכה להיות טראומתית", היא מרגיעה. "חייל יכול לעבור המון אירועים, ולא לחוות טראומה. הקשר בין מערכת העצבים והאירוע ברגע הספציפי הזה, הוא שמכריע אם תהיה תגובה או לא".
א' החליט שלא להתמהמה והחל בתהליך ריפוי אצל פלינט, שיסייע בהתמודדות עם תסמיני הפוסט-טראומה. כמוהו הגיעו עוד כ-40 חיילים, שעברו טיפול ביחידים או בקבוצות.
לדברי פלינט, החיילים שעמם נפגש שבים וחווים את הרגעים ההם. "יש אנשים שהסתיו המתקרב עשה להם את זה", הוא מדגים. "מלחמת לבנון השנייה הסתיימה באוגוסט, והעננים של הסתיו היו טריגר להרבה חיילים שטופלו אצלי, ואמרו שיש ריח של לבנון".
להוציא רישיון על הנפש
ללא ידיעתו, א' דווקא קידם את תהליך ההתמודדות שלו בכוחות עצמו. בלי כל כוונה מיוחדת, בסוף פעילויות שונות, הוא מצא את עצמו משחרר את האנרגיה שנאגרה במארב או בהיתקלות. "במארב", הוא מתאר, "אתה שוכב והנפש שלך דרוכה כל הזמן. כשסיימתי הרגשתי שאני חייב להתפרק, אז הייתי מגיע למוצב ורץ או עושה אימון של שלוש שעות. גם במלחמה, מצאנו את עצמנו לפעמים יומיים בבית, והרגשתי שאני צריך שמשהו יקרה כדי שנתעורר עכשיו, משהו להזיז את הגוף. בתוך הבתים הייתי עושה שכיבות סמיכה, מתח או מתאמן עם נגבים בתור משקולות. הכל בשביל לפרוק את האנרגיה".
בניגוד לטיפול פסיכולוגי "קונבנציונלי" המתייחס לשכל ולרגש, הרי שבטיפול באמצעות אס-אי נכנס גם אלמנט הגוף. "בטיפול עם תולי", משתף א', "הוא היה אומר לי לשבת על כיסא, להרגיש איך הכי נוח לי, כדי לאפשר לאנרגיה להתפשט בכל הגוף. פעם אחרת אמרתי לו שאני כבר לא אוהב לעשן. התחושה שהעישון נתן לי הזכירה את לבנון ואת הלחץ, וזה עושה לי רע.
"הוא אמר לי לשבת רגע בתנוחה שבה ישבנו לעשן. הוא הסביר לי שהגוף מגיב כשעושים תנועה מסוימת. אם יצא לי בטעות לעשות תנועה שדומה למצב של ירי, אני אזכר אינסטינקטיבית בירי, ואחשוב שאני בלבנון".
כמה נשימות עמוקות או שרשרת רעידות בסוף אירוע באמת יכולות לחסוך טיפול מאדם שחווה טראומה?
"השיטה היא כלי עבודה", משיב פלינט, "אבל אני לא לוקח מישהו מהרחוב, מלמד אותו את השיטה ואומר לו 'לך תטפל'. צריך בשביל זה הבנה קלינית. מצד שני, אני נותן לו את הכלים להכיר את עצמו ואני מניח שבאירוע הבא שיחווה, הוא כבר יהיה הרבה יותר עמיד, כי הוא יידע איך לעבד את מה שקרה.
"אני לא יכול, אפילו מוסרית, למחוק מהזיכרון שלו את מה שהיה", מבהיר פלינט. "היו שם חברים שנפצעו ונהרגו, וזו בכל זאת הייתה חוויה משמעותית. עם השיטה הזו אנחנו בעצם אומרים למטופל: 'בוא נשחרר וננקה את מה שקורה לך בגוף. זה עדיין יהיה בזיכרון שלך, אבל אתה לא תישאב לשם'".
"אפשר לנקות את מערכת העצבים שוב ושוב, זה תהליך בלתי נגמר", מדגישה רוס, "אבל כשיש לך צלקת צריך לבדוק אם היא נקייה ומהווה רק תזכורת למה שקרה, או שהיא מעט יותר אדומה, ואולי היא בכלל פצע פתוח. אנחנו סוגרים את הפצע, אבל ייתכן שאנשים שלא סיימו את הטיפול יישארו עם צלקת אדומה".
עוד היא מציינת, שבאמצעות השיטה ניתן להגדיל בצורה משמעותית את ההתמודדות עם מאורעות ותחושות שליליים, יכולת חיונית בעבור אוכלוסייה שחיה במתח מתמיד.
"זה כמו להוציא רישיון נהיגה", מוסיף א', "אתה יודע שאתה חייב את זה כדי שיהיה לך יותר קל בחיים. אז אני מוציא רישיון על הנפש שלי, כדי שאהיה יותר חזק".
אפשר גם לשחק כדורגל
עזרה ראשונה רגשית - כך מכנה רוס את הטיפול המידי שניתן במהלך האירוע או מיד עם סיומו. אותו סיוע הוא זה שיכול למנוע תגובה טראומתית ובשלב מתקדם יותר, גם הלם קרב."השיטה", היא מסבירה, "מאפשרת לבדוק אם נשארה פעילות במערכת העצבים. זה עוד לא אומר טראומה, אבל אם לא מטפלים בה, קיים סיכוי גבוה שהיא תהפוך לתגובה טראומתית".
לשם כך, יש צורך לתת את הכלים. השאיפה של רוס ופלינט היא להדריך את הקב"נים, המפקדים והחובשים לתת מענה מהיר ככל הניתן בזמן האירוע. פלינט, מצדו, כבר התחיל להעביר הדרכות וסדנאות בגדוד שלו ובגדודים נוספים בחטיבה.
"בסדנה שתולי העביר", מספר רס"ר (מיל') נחמיה תנעמי, חובש גדודי בחטיבת אלכסנדרוני, "למדנו קודם כל שצריך להתחיל את הטיפול מוקדם ולא לחכות. קיבלנו כלים איך לזהות מהר מי האנשים שמועדים ללקות בהלם קרב ואיך להתמודד איתם. למשל, אם רגל של חייל קופצת, זה סימן שאסור להתעלם ממנו".
תנעמי כבר ראה לא פעם חיילים שחוזרים מפעילות עמוסה ויוצאים לרוץ. עד הסדנה הוא לא ייחס חשיבות מיוחדת לצעד הזה. היום, הוא אפילו מעודד חיילים לעשות זאת.
"אנחנו צריכים לזהות את אלה שנכנסים ללופ ולא מצליחים לצאת ממנו", אומר תנעמי. "כתאג"ד, אנחנו יכולים להעביר את המסר למפקדים, ולהציע להם, למשל, שיוציאו את החיילים למשחק כדורגל או שיידעו מה לומר כשצריך לשבת ולדבר".
לשחרור האנרגיה המידי יש יתרון נוסף: בטרם התווספו אליו קשיים והשלכות המצטברים עם השנים ככדור שלג, הטיפול עצמו יהיה מהיר יותר. פלינט מציין שתגובות רבות צצות לאחר האירוע, וניתן לזהות אותן מיד. אם חייל משתרך בכבדות, מסרב לשתף או מתבודד, סימנים אלה כבר אמורים להדליק נורה אדומה.
"אם אחרי כל קרב", אומרת רוס, "מפקד עובר ובודק מה קורה עם החיילים ונותן להם לשחרר את האנרגיה, זה כבר ביטוח רפואי גדול".
"אנחנו יודעים שחיילי צה"ל נחשפים לאירועים טראומתיים כעניין של יום יום", מדגיש פלינט, "אז אנחנו אומרים: בואו לא נברר מי מהחיילים צריך טיפול, אלא נציע טיפול לכולם. לדוגמה, כחלק מתהליך השחרור של חייל קרבי, נעביר אותו ארבעה מפגשים קבוצתיים, שבמהלכם נוכל לתת לו כלים וגם לאתר את החיילים שזקוקים להתערבות יותר רצינית מצדנו. אם וכאשר יתפרץ המשבר, יהיו לו הכלים לא להוציא את זה על הסביבה שלו. הרי מה שבשליטתנו הוא לא המציאות אלא איך אנחנו חווים אותה ומה עושים עם זה".
אם השיטה תהפוך לנחלת הכלל, אתה מאמין שביום מן הימים לא ניתקל עוד במקרים של הלם קרב?
"אני לא יודע", מהרהר פלינט, "אבל שיעור הנזקקים לטיפול בוודאי יירד. אם מעשרה אחוזים הם יהפכו לשלושה אחוזים, זה הבדל אדיר"
