עופר איילים

באביב הערוצים החוליים מתפנקים במשיכות מכחול ירוקות. השנה, אחרי חורף נדיב, יש די כדי לכסות במעטה ירוק שקוף גם את הגבעות, הזרועות אבני צור. אלה האבנים שהיינו מכים זו בזו להצית ניצוצות, וביום מין הימים אפילו אש יש מאין. אלה גבעות החמדה שהיו לי ציוני דרך. בכל פעם שפקחתי עין מנומנמת, ממושב הספסל באוטובוס התלמידים, סימנו לי את הדרך למשק, הביתה.
היום אני בכיוון ההפוך. מתרווחת בהקלה במושב רכב החברה שלי, נכנסת למהלך של דרך ארוכה. מקווה לטרמפיסט שיפיג את השיממון שבתוכי, אמת יותר – שישכיח את המילים הקשות. אולי בצומת הקרוב, אאסוף אחד מאותם נערי הגבעות, אפליג איתו לעולמות זרים, של נערים חובשי כיפה ומאובקי בלורית, שעושים אהבה עם הארץ הזאת. נגלגל שיחה על ציונות ודת, נבנה גשרי מילים רעועים מעל מנטאליות וגיל. לשעה קלה אהיה בת בלי גיל. בעיניו קשישה. בליבי נערה. ביולוגית אמא של נערים בגילו. בזיכרונות הבת הצעירה, ששוב התירה את לשונה להטיח האשמות. אמא תחליטי! את רוצה לחיות אז תחיי. את רוצה למות - אז אל תשאבי אותנו איתך לשם...
איך הרשיתי לעצמי. כמה קשות לב. כאילו לא התבגרתי והיא לא הזדקנה. ואם הפעם היא לא תעמוד במהלומות שלי? ואם לא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור? איזה חוסר אחריות--את על מאה ארבעים תאיטי! זה כבר צומת נוודים, מאחורי הסיבוב נגלה לי כמובן מאליו הטרמפיסט שלי לשכחה. שחכת המילים שזרקתי מאחורי. הסרת האחריות להחלטה שלה - אם לחיות או לא לחיות. ולאן היא תמשיך מכאן-- כבר הרבה זמן אתה מחכה כאן? רק עד לצומת הבאה? למה, לאן תמשיך משם? החברים שלו תפסו טרמפ לפניו ומחכים לו שם, הוא אומר דרך דלת תא המטען. שם הוא מפנה מקום לתרמיל המאובק שלו. תזהר! לא למעוך את העוגה של אמא שלי, אני קוראת באיחור ונזכרת גם בענפים הפורחים של הרותם. שיח מוגן, אוי לבושה. אבל הפיתוי היה גדול מידי, לקטוף משהו מקסם ילדותי. אז, כשהרותם האפרורי התאמץ והנץ באלפי פרחים זעירים לבנים. בערוצים היבשים סחופי השיטפונות, חיפשנו לנו מסתור ילדים, "מחבוא" בשיחים. ממרחק היו שיחי הרותם מפוארים בלובן פריחתם, אך משהתקרבנו, נפרט הקסם לפריחה דלילה על ענפים מחטניים. בזהירות היינו מתרפקים לתוכה, לזכות במשף שווא של ריח ענוג. ריח יקר במציאות החיים במדבר. מקסם הפריחה קמל בסופות החול הראשונות שהגיעו בכל אביב מן המזרח. מאביכות ומאבקות כל פינה וסדק. כך גם נראה היום שאול, הטרמפיסט שלי. כשהוא ובלוריתו ובגדיו המאובקים, וקורטוב ריח הזיעה שדבקה באבק, מתמקמים במושב לצידי. כובשים נוכחות זרה בחלל האינטימי של המכונית שלי. כמה ימים אתה מתפלש בצידי הדרכים, אני נזהרת מלשאול, שמא אביך אותו. גם ככה ניכר שהסיטואציה אינה נוחה לו. הוא ממהר לספר, מאין בא ולאין הולך, על חבריו שארחו אותו לשבת בישיבה התורנית, על הוריו שנתנו דרור ליצר הטיולים שלו, וכלל אינם חוששים לו, כפי שאני וודאי מבינה, כי מה כבר יכול להיות לא בטוח, עובדה הוא תמיד חוזר- -תראי שם! בתוך הערוץ! הייתה שם איזה חיה. כמו צבי. את יכולה אולי לחזור? הוא פורט לי על נימים שבעצמו אינו מכיר. הילד שמתרגש מבעל חיים. חיים נסתרים שאנחנו חולפים על פניהם. מבלי לדעת שהם שם, והם מביטים בנו.

מבין קפלי קרקע, נחבאים במרחבי השממה הצחיחה. והוא היה קשוב להבחין בהם, ונועז כדי לקרוא לי לחזור. אני חוזרת רוורס, עשרות שנים לאחור, לאביב שהגיע מייד אחרי יומולדת תשע שלי. בפאתי הקבוץ, בחורשת האורנים הדלילה שקיוותה לצמוח, בנו גדרה רעועה ומחסה קרשים. אח של יוחאי בא מהצבא והביא איתו עופר. עופר איילים. זה גור של צבי המדבר, הוא אמר. מצאנו אותו בחולות, לבד בערוץ. אמא שלו נטשה אותו. אז לקחנו אותו, שלא ימות שם. הוא בטח בן כמה ימים. החבל טבור שלו עוד לא נשר. צריך לתת לו בקבוק כמה פעמים ביום. לקחת מהרפת אבקת חלב של עגלים. אותנו הקטנים הזהירו לא להפריע. מותר להסתכל אבל מרחוק. כי העופר נורא פחדן. והוא עלול למות מרוב פחד. ממקום התצפית שלי על ההתקהלות סביב הגדרה, ייחלתי לרגע בו כולם יעזבו. ראיתי בעיני רוחי הצעירה, והנה אני היא המיניקה את העופר מבקבוק התינוקות. אני לבדי. העופר מכיר אותי. הוא רוצה רק אותי. מכל הילדים אותי לבדי. אפתח לפניו את הגדר, והוא יבוא אלי כמו עופר איילים, יטפוף על קצות טלפיו הרכים, נדלג על הגבעות, כמו שני עופרים תאומים, אני והוא לצידי, נשאיר מאחור את כל הילדים הכבדים, המקנאים, נמצא ערוץ חולי ורך, להתחבא בו בעשב הרך, אני אתפרקד על הגב, העופר לידי ילחך עשב מתוק, אעצום את העיניים מול השמש, שתריץ זהרורי אור בעפעפי, קרניה יבהיקו בכל אבן מאבני הצור, יגיהו את הגבעות בזהבים ובכסופים, והנה באור המסמא, מבעד לחרכי עניו המצומצמות, ניצב עופר איילים ענק וחסון ולו קרן מוזהבת אחת ויחידה, טלפיו בוטשות קצרות רוח באדמה הרכה, צייתנית אני מטפסת על גבו השרירי, עוד רגע הוא סב סביב עצמו, דורך במקום, והנה רגליו החזקות מפלסות לנו דרך במעלה הגדה החולית, גבו מתקמר ושכמותיו ורגליו חותרות, מאמץ אחרון, הוא מותח צווארו לפנים, אני משתופפת לאורך גבו, וכמו מיתר שנמתח עד כלות אנחנו נורים קדימה, במעלה הגבעה המנצנצת, באינספור הבזקים זהובים וכסופים, הנתצים תחת טלפיו הנוקשים, נורים תחתינו ניצוצות וגיצים, שורקים ומתפצפצים. ושקט. בתכלת השמיים אנחנו נוסקים מעלה, ורק הרוח שורקת חרישי באוזניים, בשיער, מלפפת סביב קרן הזהב חוט ספיראלה המעלה אותנו מעלה, בתנועה שהיא גלית וסיבובית גם יחד, כסוסי קרוסלה, שכמותם מעולם לא הסתחררו במדבר שלנו, כילדה שמעודה לא השתכרה מ ז ה ב י ם ו כ ס ו פ י ם נ י צ ו צ ו ת ו ג י צ י ם ש ש ש ש אישה מפוקחת מהסה נער נסער ששש. מאמינה לו שראה עופר בערוץ. שה-שה, אתה לא הולך לשם. אסור להתקרב אליו, שמא יפחד למוות, אמא שלו לא נטשה אותו, היא תחזור להניק אותו, אל תיקח את התפקיד שלה, שה-שה וודאי שלא סתם דמיין. ומה חשוב אמת או דמיון, ובלבד שינצור בתוכו את הבזק הוודאות, שיצור חיי קיים ונחבא שם בערוץ. אתה ראית אותו. הוא ראה אותך. שמור את זה לעצמך. האמן לי. אני יודעת. ראיתי עופר כזה. בן ימים אחדים. לפני הרבה שנים. אסור היה להתקרב אליו. אמרו שהלב שלו לא יעמוד בפחד כזה. אני הגעתי אליו עם הכלב שלי. כלב זאת ענק. סקרן. לא היה שם כבר אף אחד. אחר הצהריים- ערב. אתה יודע, במדבר אחרי יום יפה הקור צונח במהירות. הילדים כבר עזבו את האטרקציה החדשה. במבי- עופר כמו בסיפורים. פתאום באמצע החיים של ילדים, שרגילים לחרדונים ולחומטים, הכי הרבה ירבוע שתפסו בחולות. אז העופר היה פלא מהלך. על רגליים דקיקות. הוא התנודד ונחבט בדפנות. אני הושטתי אליו יד. בקשתי לגעת בנחיריים הלחים שרטטו. אבל הוא נדחק מפני אל פינת הגדרה שלו. האמנתי שאם רק אגע בוא אצליח לשכנע אותו שאני לטובתו. מכל הילדים אני זו שרואה את העיניים שלו. אתה יודע, יש להם לעופרים עיניים חומות ענקיות, בולטות. מעליהן יש ריסים כהים וארוכים מאוד. מה שקוראים עיניי איילה. היופי והעצב שלהן הם פלא הבריאה. זה מה שאני זוכרת. את העיניים הענקיות והרגליים הדקיקות. לא זוכרת אם הצלחתי לגעת בו. פתאום הרעיש באורנים משב רוח מקפיא. חשבתי שהרוח יכולה להרוג את העופר. כנראה אז עזבתי. למחרת אמרו שעופר מת. לא יודעים למה. אבל אני ידעתי שזה בגללי. אף פעם לא סיפרתי את זה שם זה פשע שאין לו כפרה.

מה חשוב אם זה אני או הרוח, והרי הלכה איתי משם הוודאות, שהוא יתחנן אליו בעיניו הגדולות, ואני היחידה שעמדתי שם מולו – יצור חיי קטן, שליבו נחבט בדפנות. ושקט. אוהה, דויד אומר.
הזיכרון של העופר רובץ בינינו, עד הצומת הבא. שם דרך הדלת הפתוחה של תא המטען הוא מבטיח לחפש על עופרים באנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל. כשיחזור הביתה. נגמרה לו הבטרייה בטלפון, ואמא שלו בטח כבר על קוצים. תספר לה איך הנחת לנפשו את העופר שהאמא החביאה בצידי הדרך, אני לא מעיזה להגיד. ממילא הוא נבוך מול חבריו בצומת, שתמהים על הקרבה הנידפת מהרכב שעצר. מה חשוב מה הם חושבים, ממילא לא יצליח להעביר להם במילים את חווית הראייה. את ההתרגשות של רגע הגילוי. את הכעס על שלא נתתי לו ללכת לוודא את שראה, לחוות את המפגש בעצמו. אז אולי רק יגיד, שהאישה הזאת ממש נפחה לו את השכל עם הזיכרונות שלה. אתם יודעים, כזאת אישה שיודעת הכול מלפני שנולדת.
והאישה, אני, האם אכן יודעת מה נכון היה לעשות? ובשם איזו ידיעה מנעתי ממנו את החוויה העצמית שלו. בגין איזו פטרונות חסכתי ממנו את רגשי האשם. את הזיכרון המעצב של רגשי האשמה. בכביש החותך את הגבעות אני נוהגת עכשיו בכיוון ההפוך. העופר המת בין אורנים שקיוו לצמוח, הפך עם המרחק לנקודה זעירה של אשמה בתוכי. אשמה מזוקקת, יפה.
לא עופר איילים היה זה כי אם עופר צבייה. אין איילים בנגב. פאתי הקיבוץ הפכו למרכזו. אורחן נבנה שם לתיירים שיוצאים לסיור ליל ירח, לחפש בחולות עקבות חומטים, ירבועים ושאר בעלי חיים. הוואדי בו חיפשנו מחבוא בין שיחי הרותם הוסט ממסלולו. הוצא לו ערוץ חלופי. אבל בחורף הנדיב הזה עלה הואדי על גדותיו ושטף את מה שהיה פאתי הקיבוץ והיום הוא מרכזו. נקמה מרה על הרס אתרי הצילום של זיכרונותיי. הספקתי לחזור אליהם פעם. היה אפשר לראות ממש את המקומות. את המסמרים החלודים המעוקמים עמוק אל תוך גזעי האורנים, עדות לגדרה שנבנתה בניהם. לא רחוק משם תלולית האדמה עליה ישבה ילדה בת תשע. אולי פוררה באצבעות קטנות את אדמת הלס היבשה, בעת שצפתה בהתקהלות וחלמה. ואולי בלי משים ש?חקה זה בזה שברי אבני צור חדים. כאלו ששמשו להבי סכינים לנוודי המדבר. הלאה משם בוואדי צמחו עדיין שיחי מיתנן שהבדואים, יש מאין, יודעים לקלוע מהם חבלים וסנדלים. באביב הם מוריקים ומניצים בפרחים צהובים זערוריים. שיחי המיתנן והרותם נראו פתאום קטנים מלהכיל חלומות מסתור של חבורת ילדים. ובכל זאת, כל כך ירוקים ומפתים, בצחיחות המצמיתה של המדבר. היום, כשאני נוסעת ומתרחקת משם אני יודעת שהמקומות הללו כבר מגוננים ומושקים, ועל כן לא קיימים אלא בזיכרוני בלבד.
שם התכסו זה מכבר במעטה אשמה שקוף ויפהפה.
היום מכוסות גבעות החמדה מעטה שקוף ירקרק.
אבל היום עיני עכורות מכעס ומחרטה, ומבושה.
ואולי, בעוד ימים רבים,
תשקע העכירות ויישארו אשמה צלולה, כאב מתוק -
האם יהפכו אז הגבעות והכביש החוצה אותן,
לאתר זיכרונות האשמה היפהפיים שלי
היכן שהסעתי היום בצהריים את אמא שלי בחזרה מעוד ביקור בבית החולים, לקבוץ. כששמש אביב בהירה הציתה את אבני הצור, מול עיניה המכווצות של אימי, ועיני המוגנות במשקפי שמש. המשפטים הקשים התפרקו למילים חדות, ההברות הקטועות נשברו לאותיות. האותיות נורו כרסיסי אבני צור חדים ומלובנים שהתפזרו על גבעות החמדה א ת ר ו צ ה ל מ ו ת - א ז א ל ת ש א ב י א ו ת נ ו ל ש ם א ת ר ו צ ה ל מ ו ת - א ז א ל ת ש א ב י א ו ת נ ו ל ש ם א ת ר ו צ ה ל מ ו ת - א ז א ל ת ש א ב י א ו ת נ ו ל ש ם א

שם התכסו זה מכבר במעטה אשמה שקוף ויפהפה.
היום מכוסות גבעות החמדה מעטה שקוף ירקרק.
אבל היום עיני עכורות מכעס וחרטה.
ואולי, בעוד ימים רבים,
תשקע העכירות ותישאר אשמה צלולה, כאב מתוק -
האם יהפכו אז הגבעות והכביש החוצה אותן
לאתר זיכרונות האשמה היפהפיים שלי. היכן שהסעתי היום בצהריים את אמא שלי בחזרה מעוד ביקור בבית החולים, לקבוץ,