צבא העם, אותו מושג מיתולוגי השגור מיום הקמת המדינה, הולך ומאבד ממשמעותו. הקריאות לביטול מסלול הנח"ל לבני גרעינים, קיצור שירות החובה, הרפורמות במערך המילואים, ובעיקר כותרות העיתונים שזעקו רק לאחרונה כי כל צעיר רביעי לא מתגייס לשירות - כל אלו קוברים את האתוס הישן של צה"ל ומקדמים אותנו בצעדים מדודים אל מה שנראה כצבא מקצועני לגמרי.
כדי להסביר את השינויים והתמורות שחלו בצבא בשנים האחרונות, נעזר החוקר ד"ר יגיל לוי במושג "המשוואה הרפובליקנית". "המשוואה אומרת שיש הלימה בין הקרבה של אנשים - בין אם גופם, או ממונם - למען המאמץ הצבאי, לבין זכויות שונות, חברתיות, פוליטיות, או כלכליות, שהקבוצות האלה מקבלות מהמדינה", מסביר ד"ר לוי. "הזכויות האלו מתבססות בראש ובראשונה על התגמול הסמלי שמופק מהשירות הצבאי. כשאין מצב של הלימה, כלומר כשאנשים חושבים שהם מקריבים יותר ממה שהם מקבלים בחזרה, יש הפרה של המשוואה".
ומה קורה אז?
"כשהמשוואה מופרת, המדינה והצבא צריכים למצוא דרכים לכונן מחדש את המשוואה: חיזוק יוקרתו של הצבא, העצמת האיום החיצוני, הענקה של יותר זכויות, או שינוי של הרכב הצבא, כלומר גיוס של קבוצות חדשות באוכלוסייה, שהמשוואה הזו תעבוד בעבורן".
ד"ר יגיל לוי. נשבר מיתוס צבא העם.
החידוש: דיאלוגים עם רבנים
ד"ר יגיל לוי, סא"ל (מיל'), מרצה במחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מתמחה בחקר משולש היחסים צבא-חברה-פוליטיקה. לאחרונה ראה אור ספרו "מצבא העם לצבא הפריפריות", שעוקב אחר התמורות שחלו בצה"ל, ובוחן את השינוי במעמדו ובהרכב האוכלוסייה שמשרתת בו, ואת השפעות הקפיטליזם על התנהלותו. לוי (49) התגייס לחיל השריון, והשתחרר משירות קבע בשנת 1988 בדרגת סא"ל, לאחר ששימש ראש ענף תעסוקה מבצעית באגף המבצעים במטכ"ל. כבר בתחילת שנות התשעים הוא החל להתמודד עם מערכת המושגים המורכבת הזו, ומאז הוא בוחן את הקשרים שהצבא מנהל עם המדינה, עם החברה ועם חייליו. את הספר החל לכתוב כבר ב-2005. בעוד הוא נושא ונותן עם מוציאים לאור, פרצה מלחמת לבנון השנייה. לוי החליט לעכב את יציאת הספר ולהוסיף פרק נוסף שעוסק במאורעותיה.
לוי העמיד במרכז הספר נתונים שאסף ממלחמת לבנון הראשונה, מאינתיפאדת אל-אקצה וממלחמת לבנון השנייה. בעזרת הנתונים האלה הוא בדק את השינוי בהרכב האתנו-מעמדי של הדרג הלוחם הזוטר בצה"ל, דרך השוואת מפות השכול מהמלחמות השונות.
"המשוואה הרפובליקנית" עומדת, לטענת לוי, בבסיס היחסים של הצבא עם אזרחי המדינה. בתקופתו הראשונה של צה"ל, לפני מלחמת יום הכיפורים ב-73', הקבוצה העיקרית שנהנתה מהתגמולים הסמליים והחומריים האלו הייתה החברה האשכנזית-חילונית. זו החברה שיצרה את דמות "הצבר-הלוחם", כפי שמגדיר אותו לוי. אחרי המלחמה התחיל אט-אט ניסיון לכונן את המשוואה מחדש, בעבור אותן קבוצות חדשות, פריפריאליות, שהגיעו לצבא. לוי מכנה אותן בספרו ה"הרוגים החדשים", ומדבר בעיקר על חובשי הכיפות הסרוגות, המזרחיים והעולים חדשים מחבר העמים.
"סימני ההפרה הראשונים של המשוואה החלו לבצבץ אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים, אבל הביטוי המרכזי שלה הגיע אחרי המהפך השלטוני של בחירות 77'", מוסיף לוי. "אותה קבוצה שהייתה חוט השדרה של הצבא, הרגישה שיש עליה נטל גבוה מדי. היא חשה שהשירות בצבא פחות ופחות תורם לה, למרות שהיא נושאת בנטל יותר מקבוצות אחרות. זה קרה בצורה בולטת לתנועה הקיבוצית, שחשה מופקרת על-ידי האליטות החדשות של הליכוד. ככל שהחברה הישראלית נעשית יותר ויותר חברה של כלכלת שוק, בשנות השמונים, התברר שניתן להגיע ללא מעט הישגים סמליים, שאינם תלויי שירות צבאי".
ומה קורה כשמחלחלת ההבנה כי המשוואה הופרה?
"ההנהגה הפוליטית מבינה שיש לה מגבלות גיוס. ב-1985 היא מורה על יציאה חד-צדדית מלבנון, וב-1987, כשפורצת האינתיפאדה הראשונה, היא מקבלת את עמדת הצבא, שאין הכרעה בכוח. כבר אז השתמשו בטיעון שצריך לשמור על חוסנו ועל לכידותו של הצבא, וזו דאגה שלא הייתה אף פעם על סדר היום הביטחוני. האליטה הפוליטית הבינה שיש מגבלות על השימוש בכוח וזה מוביל לתהליך אוסלו ולנסיגה מלבנון, בצל המחאה של 'ארבע אמהות'. יש גם הבנה, שאם קבוצה אחת מתרחקת, אז צריך להיפתח לקבוצות אחרות".
משבר המוטיבציה, התרחקות "הקבוצה האשכנזית", ותחילת ההתנערות מנטל המילואים, מביאים את הצבא לראשונה לנהל דיאלוגים עם הקבוצות החדשות. "פתאום התחיל דיאלוג עם הכיפות הסרוגות - דבר שהצבא לא היה מוכן לנהל בעבר", מסביר לוי. "וזה אומר יותר ישיבות הסדר ויותר מכינות, וגם הסדרים ייחודיים ודיאלוג עם הרבנים - אלה מסוג הדברים ששוברים את המיתוס של צבא העם, זה שאין בו מיקוח סקטוריאלי וגם לא הסדרים מיוחדים לקבוצות מיוחדות. הדיאלוג ממשיך עם הדרוזים והבדואים ועם עולים חדשים, תוך ניסיון להכשיר עוד ועוד קבוצות פריפריאליות. מה שנוצר זו השתתה של דרג השדה על קבוצות בעלות נאמנות גדולה יותר למאמץ הצבאי, מה שמוביל לכך שהצבא הצליח להתנהל בעשור האחרון עם מעט מאוד מחאה שיוצאת מבין השורות שלו".
השינוי שלוי מצא ברור בהחלט. ההשוואה בין הרוגי השבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה לאינתפאדת אל-אקצה, שני עימותים שביניהם, לטענתו, התרחש השינוי בהרכבו של צה"ל, מולידה נתונים מעניינים: ירידה במשקל ההרוגים בני הקבוצות האשכנזיות מכ-48 לכ-28 אחוזים. כשלוי משקלל לתוך הקבוצה האשכנזית גם את המזרחים שנכנסו למעמד הבינוני, הירידה היא מכ-68 אחוזים במלחמה הראשונה, לכ-45 אחוזים בשנייה. לנתון הזה מתווספת הכניסה למעגל ההרוגים של עולי ברית המועצות ואתיופיה, שמהווים כ-15 אחוזים מהרוגי האינתיפאדה השנייה, צעירים דרוזים וערביי ישראל שמהווים 8 אחוזים, והמתנחלים שמהווים 7 אחוזים. "הנתונים מראים בבירור", כותב לוי בספרו, "שאינתיפאדת אל-אקצה היא מלחמתן של הפריפריות החברתיות".
האדישות של האליטות הישנות
במהלך המחקר, אסף לוי התבטאויות של הורים שכולים משני העימותים. "ציטוטי השכול" שהוא מביא בספרו, יחד עם הצצה למעמדם האתנו-חברתי של הנופלים - מדגימים בצורה ברורה את ההבדל בהתייחסותו של הקבוצות השונות."בקבוצות מסוימות של השכול הופיע ביטוי של שליחות וגאווה", הוא מתאר. "אצל הקבוצות 'הישנות', השכול הופיע כביטוי של קריאת תיגר על הצבא. השכול הפוליטי הזה נמצא בירידה מאז מלחמת לבנון הראשונה. הירידה הזו, בעיקר במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, מאפשרת אוטונומיה לצבא".
והאוטונומיה הזו בעייתית מבחינתך?
"הכל תלוי בעיני המתבונן. אני בהחלט חושב שהצרת בסיס הגיוס החברתי של הצבא, מסוכנת ליכולת לבקר אותו פוליטית. הבקרה על הצבא בנויה באופן מוגבל מהבקרה המוסדית: מבקר המדינה שמפרסם דוח על מצב העורף, הכנסת, משרד הביטחון. הבקרה האפקטיבית ביותר היא כזאת שיוצאת מתוך החברה האזרחית, ולכן יש פה חשיבות למה אומרות הרשתות החברתיות שמשרתות בצבא, אלה ששולחות אליו את ילדיהן. ככל שהרשתות החברתיות האלו מדולדלות ומשנות את ההרכב לכזה שהוא יותר פריפריאלי, יותר מוגבל אמצעים ויותר שמרני, ככה אנחנו רואים יותר אדישות של האליטות למה שנעשה - 'תסמונת תל אביב' שהאלוף אלעזר שטרן, דיבר עליה במהלך המלחמה האחרונה. זו אדישות שמאפשרת לצבא חופש פעולה גדול, שבהחלט יכול להוות סוג של כרסום על הבקרה הפוליטית".
מהאמירה שלך עשוי להשתמע שהקבוצות החדשות לא ימרדו כשדבר לא מוסרי יתרחש מול עיניהן.
"אני לא מייחס למי מהקבוצות איזשהו אתוס מוסרי. נהפוך הוא. אני בהחלט מודע לכך שגם יוצאי היישוב הישן לא היו מוסריים יותר בשנות המדינה הראשונות. אבל יש פה הבניה מתוך אינטראקציה בין-קבוצתית. כאשר מבחן הלוחמנות הוא מבחן מכריע לסטטוס חברתי, בלמים ערכיים מתגלים כחלשים יותר. קבוצות כמו כיפות סרוגות, מזרחים ומהגרים מברית המועצות רואות באתוס הצבאי משהו שיביא אותן למרכז התרבות הישראלית. לכן, היכולת שלהן למרוד מוגבלת".
כשהצבא כופה ריסון על עצמו
בעוד ועדת וינוגרד מקמטת את המצח בניסיון להבין מה בדיוק התרחש בצפון בקיץ שעבר, לוי מצא מושג שמבהיר מבחינתו, בצורה הטובה ביותר, את המצב שאליו נקלענו: "פער הלגיטימציות". לוי נותן משמעות רבה בספרו למחאה שמגיעה מתוך החברה האזרחית. עם זאת, את המחאה שהתרחשה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הוא לא מחשיב במיוחד."ההתעוררות ההיא הייתה קצרה מאוד ונקודתית מאוד", הוא אומר. "ראינו התחלה של מחאה כשהיו דיווחים על הרוגים שהם הרוגי האליטות. זו לא הייתה התעוררות שמתארגנת לבלימה, למחשבה של 'האם אנחנו באמת רוצים להיכנס לאדמת לבנון?' המחאה במלחמת לבנון השנייה התעסקה בהתנהלות הצבא, בפאשלות, לא בצדקת המלחמה".
"פער הלגיטימציות" עליו מדבר לוי, מציע מצב של לגיטימיות גבוהה לשימוש בכוח, לצד לגיטימיות נמוכה מאוד להקרבה - מצב שבו הצבא נדרש לספק ביטחון מירבי, אבל במחיר זול.
איך הצבא מתמודד עם הפער הזה?
"הפער מביא בהכרח את הצבא להיקרע בין שני קצוות - מצד אחד לספק ביטחון, ומצד שני להראות שהוא משתמש במשאבים בצורה לגיטימית, שתתאים לציפיות של כלכלת השוק. במלחמת לבנון השנייה ראינו זאת בצורה ברורה: יש חשיבה על נפגעים; לא ממהרים לגייס מילואים; לא מכריזים על מצב חירום, כדי להימנע מההוצאות והתשלומים הכרוכים בכך, ויש דאגה למה שיגידו מדדי האשראי הבין-לאומיים על ישראל. זה מאבק קשה, אבל בלי נכונות לשלם מחיר. המגבלות הללו, הן אלו שקבעו ועיצבו את החתירה לסיום מהיר של המלחמה".
גם עכשיו צה"ל לא ממהר להיכנס לשטח עזה, להתמודד עם משימת מיגור הקסאמים.
"הצבא לא ממהר להוביל את הדרג המדיני למבצע, מתוך ההבנה שהוא יעלה מחיר אבל לא יביא בהכרח להישגים. במידה מסוימת, אחד מלקחי לבנון התרבותיים-פוליטיים, זה סוג הריסון שהצבא כופה על עצמו".
בחרת לבדוק את ההתפלגות דרך מספר הנופלים. יכול להיות בכך גם משהו מקרי, לא?
"בוודאי שיש בכך אלמנט של מקריות. אבל הוא מתקזז כשרואים משהו סדרתי. מיפיתי מאות הרוגים, וזה מראה משהו על מי נמצא בקדמת הלחימה. להגיד שהרכב החללים זה ההרכב של דרג השדה - זו טעות. אבל זו בהחלט אינדיקציה לשינוי שחל".
הספר נחתם בשני פרקים שבמרכזם השאלה האמיתית: איך ייראה צה"ל בעתיד? התשובה של לוי ברורה - צבא מקצועי. "הדברים נעים לכיוון הזה באופן כמעט בלתי נמנע", הוא חוזה. "יכול להיות שתהיה הכרזה רשמית על זה, ויכול להיות שלא. כך או כך - ברגע שהצבא יברור את מי שמגיע אליו ויציע תגמולים גדולים יותר לנשארים, התוצאה היא של צבא מקצועי. חיל האוויר הוא כזה כבר היום".
אתה עצמך מוצא מוטיבציה פנים-צבאית לעצור את התהליך?
"ההתנגדות להפיכת הצבא למקצועי נובעת לדעתי מכך שעובדת הגדרתו של צה"ל כ'צבא העם' מציבה אותו מעל העם. האם הצבא מבין בצורה ברורה שיש כאן תהליך שצריך לעצור? חלק מההבנה זה שככל שהתגמול לחיילים מקצועיים יהיה משמעותי יותר, הצבא יצטרך להתבסס על פחות אנשים. צריך להבין שככל שהצבא אינו מודע לתהליכים שהוא עובר, יהיה לו קשה יותר ויותר להתמודד איתם. במפגש שהיה לי עם סגני-אלופים למשל, במסגרת תוכנית העשרה, בהחלט ראיתי הבנה ותמיכה בכך שהצבא צריך להיות צבא שוק".
כיצד השינוי ישפיע על החברה הישראלית?
"השינוי כבר קיים, במובן הזה שאמות המידה הן אחרות, בלגיטימיות לאי-שירות צבאי. השאלה המרכזית שמעסיקה אותי היא: האם עקב השינוי, יופעלו מגבלות כוח על הצבא? לתחושתי, צבא מקצועי זה צבא שקל יותר להוציא למלחמה, וקשה יותר להוציא ממנו מחאות. לכן אני, אישית, מעדיף צבא עם בסיס חברתי רחב, בדיוק מהמקום של בקרה פנימית עליו".
