תשעה חודשים חלפו מאז נדמו הדי התותחים והקטיושות במלחמת לבנון השנייה, ובתקשורת הישראלית עדיין מנסים ללמוד מה בעצם קרה שם. לאו דווקא במובנים שמעסיקים ועדות בדיקה למיניהן, יותר בהיבט של התבוננות פנימה, מעין חשבון נפש של עושי התקשורת עצמם.
עשרות כתבים, פרשנים ואנשי צבא הדרימו בשבוע שעבר לכנס דימונה לתקשורת, כדי להפנות את הזרקור אל המלחמה של העיתונאים ואנשי הטלוויזיה. רגע לפני שמציינים שנה תמימה לפרוץ המלחמה, התכנס פאנל מיוחד כדי להעלות על המוקד את מי שיחסו האמביוולנטי של הציבור אליו מעולם לא ידע מנוח, שנוא נפשו ואהוב נפשו של האזרח הישראלי, השליח עם הבשורה הרעה, אך גם הבאר שקשה להפסיק לשתות ממנה - התקשורת.
"מלחמת לבנון השנייה תפסה את אמצעי התקשורת במערבולת", טוענת כתבת גלי צה"ל, הדס שטייף, שהנחתה את פאנל הדוברים. "נוצר מצב של ריבוי ערוצים, רשתות טלוויזיה, אתרי אינטרנט, רדיו, וכמובן - העיתונים. התקשורת חשפה דברים כמו מיקום נפילת קטיושות ותוכניות התקיפה של ישראל, שחשפו את כולנו לסכנה. הציבור התרעם עליה בכעס רב, שלדעתי היה מוצדק. המלחמה על הראשוניות חשפה את כולנו, לוחמים, ממשלה וגם עיתונאים - נכנעים לצו השעה הזה".
כתב ערוץ 10, ינון מגל בימי מלחמת לבנון השנייה.
תקשורת מהדור השלישי
מלחמת לבנון השנייה הייתה גם מלחמתה הראשונה של תקשורת הדור השלישי. שידורים קוליים וויזואליים דרך הרשת הסלולרית, מבזקים שמגיעים בהודעת טקסט בכל שלוש דקות, ואתרי אינטרנט שאמינותם מוטלת בספק עם דיווחים מפוקפקים ומופרעים, שהעלו לאזרח התמים את לחץ הדם לגבהים חדשים. כולם היו שם - דבוקים למסכי המחשב והטלוויזיה, קוראים עד כלות את האותיות הקטנות ביותר שבעיתון, רעבים לעוד פיסת מידע. אך מן הצד השני, אותם אנשים ממש ידעו גם לקחת צעד אחד אחורה ולהציב את השאלות.
האם אנחנו צריכים לדעת איזה כוח פועל בלבנון ובאיזה אזור הוא נמצא? האם מותר להראות את פניהם של החיילים הנכנסים והיוצאים, על אף שקרוביהם בוודאי יזהו אותם בתמונות? האם המידע שנאמר בתקשורת, ובראשו כמובן מיקום נפילת הקטיושות, אינו מסוכן לאלה היושבים בעורף המותקף?
"התקשורת לא אשמה בתוצאות המלחמה", מבקשת להדגיש עורכת הדין נורית אמיתי, מיושבי הפאנל ומי שעסקה בתקשורת 25 שנה. "מי שמודאג מכך, יכול להיות רגוע. התקשורת באמת הייתה מגויסת שנים רבות, אבל זה הסתיים במלחמת יום הכיפורים. המשבר הגדול הוביל את החברה אז לחשבון נפש, לשאלה אם התקשורת לא הרתיעה מספיק, ואם היא לא הצליחה למנוע את מה שאולי היה ניתן למנוע. מאז התקשורת בישראל הרבה יותר לוחמנית ותקיפה".
למרות זאת, אחת הבעיות הרציניות שמזהה אמיתי במלחמה האחרונה, נעוצה במידע שזרם בשצף וללא מעצורים וסייגים. "הבעיה היא איפה אנחנו שמים את הקו", היא מסבירה, "בין מה שהציבור יכול וזכותו לדעת, לבין המקומות שבהם צריך לאכוף את חוקי הצנזורה".
לטענתה, במקומות מסוימים, תפקידה של הצנזורה היה לבחון יותר בזהירות את המידע המפורסם. במקומות אחרים, היא גורסת, הבעיה היא בעיתונאים עצמם. "כל כתב שנפלה קטיושה ליד ביתו, הפך מיד לכתב צבאי, גם בלי שיהיו לו הכלים הדרושים לכך", היא אומרת. "חוסר ההכשרה והידע היו בעייתיים ביותר. הכתבים לא ידעו מה מותר לשדר ומה עליהם לעשות".
איש התקשורת עמנואל רוזן, אף הוא מיושבי הפאנל, התקשה לקבל את הטענות בדבר דיווחי היתר, אך הודה שנעשו טעויות. "ישנם דברים לא טובים שהתקשורת עשתה במלחמה הזאת", הוא אומר, "אבל כמו שיש בעיית כוח אדם בהרבה מאוד גופים במדינה, גם לערוץ 2 ולערוץ 10 אין 40 כתבים צבאיים למקרה חירום. לא כל כתב שמסקר תחום מוניציפלי יכול לתאר תנועה של כוחות, כמו ששוטרים שאמורים להעביר ניירת לא יחקרו מקרי רצח. יש כתבים מוכשרים יותר, יש כתבים מוכשרים פחות, ותפקידו של העורך לשבץ אותם באופן הנכון. זה נכון שהייתה ברברת מיותרת, שהיו דיווחים לא ראויים, אבל לדבר על טעויות?"
"אני רוצה לשאול", הוא ממשיך ומתעקש, "באיזה טעויות מדובר? מעניין אותי איזה טעות קריטית עשתה התקשורת במלחמה האחרונה. עשרה חודשים חלפו מאז תחילת המלחמה, ובאוויר עדיין מרחפת טענה אמורפית על כך שדיווחי עיתונאים סיכנו ואף פגעו בחיי אדם. אני עוד לא קיבלתי דוגמה אחת, מקרה אחד, שבו ניתן לטעון שכתב כזה או אחר נתן דיווח, שגרם בסופו של דבר לפציעתו של אדם. נדמה לי היום שהתקשורת אפילו צריכה לקבל צל"ש, לפחות בחלקה, על כך שמההתחלה היא ידעה שלא לוותר, להתעקש ולשאול את השאלות הקשות".
היו כאלה שהשתפנו
"אני חושב שכל מה שקרה בתחום התקשורתי במלחמה היה צפוי", טוען דובר צה"ל לשעבר, נחמן שי. "ניתן היה לשער איך הכל יתפוצץ. גידול מספר מקורות המידע הביא בהכרח לגידול ברמת החשיפה. המחשבות שעלו לי בעקבות פרסום דוח וינוגרד, הן דווקא שהתקשורת לא עשתה מספיק. התקשורת בגדה בתפקידה, בכך שלא הצליחה להציג בפנינו את אותה מציאות שהוצגה בדוח".גם רוזן, כעיתונאי, יודע לומר שחלק לא מבוטל מהתקשורת לא פעל באומץ. "בזמן המלחמה היה חלק בתקשורת שהשתפן", מצהיר רוזן. "היו עיתונאים שחשבו שתפקידה של תקשורת הוא להוציא סטיקרים ולהיות פטריוטיים, להגיד שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. והחלק הזה טעה. חלק אחר עשה מה שהיה צריך לעשות, ביקר את המהלכים שנעשו כבר מהיום הראשון למלחמה. אם התקשורת הייתה אחידה יותר, אם כולם היו עושים את תפקידם - אולי הייתה המלחמה נגמרת באופן שונה מהאופן בו הסתיימה, ואולי אפילו היו היום פחות אנשים מתחת לאדמה".
לא רק בארץ, אלא גם מעבר לים, מלחמות קטנות על דיווחים ותמונות מתחוללות בצלן של המלחמות הגדולות. הממשל האמריקאי, למשל, הבין כבר מזמן שהמלחמה כיום מתקיימת בשתי חזיתות. ההתמודדות עם החזית השנייה - זו התקשורתית - העסיקה את האמריקאים רבות במהלך המלחמה האחרונה בעיראק.
"בעיראק היו לאמריקאים שני סיבובים", מסביר נחמן שי. "בראשון, ב-91', זו הייתה ההתחלה של החידושים הטכנולוגיים, שידור ישיר בפעם הראשונה, סלולרי, תחילתו של האינטרנט. אבל ב-21 השנים שחלפו בין שתי המלחמות, האמריקאים למדו היטב. ב-2003, בסיבוב השני, הם הבינו שלא יוכלו לריב עם התקשורת, והחליטו שאם אי-אפשר להילחם בה - מוטב להצטרף אליה. הם סיפחו את התקשורת אליהם וכיוונו אותה לצרכיהם".
לדבריו, יש לישראל הרבה מה להסיק מההתנהלות האמריקאית מול התקשורת בשתי מלחמות המפרץ. "היינו צריכים ללמוד ממה שהאמריקאים עשו בעיראק", הוא אומר, "ולבחון את ההשלכות של זה לגבינו. גם אצלנו, כשהמלחמה מתנהלת בחצר שלנו, היה צריך לחבר את התקשורת למאמץ הכללי. עדיף לסבול מהיעדר דיוק של הדיווחים", הוא מוסיף, "מאשר להפוך את התקשורת לאויב. היינו צריכים להכניס יותר עיתונאים לשטח לבנון, גם במחיר של חשש לחייהם".
רוזן, לעומת שי, לא רואה חשיבות קריטית ביציאת הכתבים לשטח. "עיתונאים בשטח זה נורא צבעוני", הוא אומר, "ואין ספק שזה תורם לעושר הדיווח, אבל זה לא באמת מה שחשוב. בסופו של דבר, כתבים שנכנסים לשטח בעיקר משוויצים, מרגישים שהם גיבורים גדולים, מתמקדים ב'איך אני הייתי', ולא מייחסים הרבה חשיבות לחיילים שהסתובבו שם והפריעו. כדי להבין מה קורה במלחמה", הוא מסכם, "צריך להיות בשטח מהיום הראשון ועד האחרון".
האלוף (מיל') יפתח רון-טל, לשעבר מפקד זרוע היבשה, צידד בכנס בדבריו של דובר צה"ל לשעבר. "אין שום סיבה בעולם שלא יהיו עיתונאים עם הכוחות, מההתחלה ועד הסוף. כתב שנמצא עם הכוחות מייצר הזדהות עם השטח, ולצבא יותר קל לשלוט בו. זה עניין של החלטה ושל הבנה נכונה יותר מצד הצבא".
אולם לא כולם מקבלים את דבריו של רון-טל. גברת מהקהל, שמבקשת את זכות הדיבור, מוחה על הכנסת הכתבים לשטח. "אני אמא לחייל בצנחנים", היא אומרת, "ובמלחמה האחרונה ראיתי בטלוויזיה את רוני דניאל בשטח עם קבוצה של חיילים, והרגשתי שהוא מסכן את הצוות וגם את עצמו. מה אם מפקד הכוח לא היה שם לב לחיילים שלו בגלל הכתב? מה אם הכתב היה נפגע? זה מסוכן, הם חושפים את מיקומם של הכוחות וגורמים עוגמת נפש לאמהות שיושבות בבית".
אנשי הפאנל רוכנים לפנים כמתכוננים לענות לה, אולם מטר ההערות מהקהל לא נפסק. "אני נלחמתי בששת הימים", מטיח אדם נוסף מהקהל לכיוון הבמה, "ואני אומר לכם, ב-76', ביום שבו פרצה המלחמה, היה שקט תקשורתי מוחלט. רק בחצות דיווחו על זה. כשמדווחים על נפילות, האויב יודע לכוון טוב יותר. אני אומר לכם, התקשורת צריכה להיות בשקט בזמן מלחמה".
להעלות את המורל?
אדם אחר מתוך הקהל מאמין כי העיתונאים פספסו את תפקידם האמיתי במלחמה. "אתם יהודים", הוא קורא לעברם, "אתם צריכים להעלות את המורל של העם. אם כתב מסביר לחיזבאללה לאן לירות את הטילים, מה עשינו בזה? לטובת מי הוא עושה את זה?"לאחר ששוככת הסערה, מנסה שי להסביר את עמדת התקשורת. ככל הנראה, הוא לא משתכנע מטענות הקהל. "נכנסנו לבור שמתוכו הציבור אומר - אנחנו לא רוצים לדעת. למה שנדע? זה מפחיד את האמהות, זה מטריד את האיש שנלחם ב-67'. כולכם רוצים לעצום עיניים, אבל בששת הימים בכלל לא הייתה תקשורת. יש מציאות שגם אם היא לא נוחה לנו, היא קיימת. אם לא נאמר משהו, יגידו את זה במקומנו בצד השני לפי נקודת המבט שלהם.
"תפקידה של התקשורת הוא לספר את האמת", ממשיך שי, "גם אם היא לא נעימה. אם נאסור על התקשורת להיות שם, זה לא ישנה את המציאות. תפקידו של העיתונאי הוא לא להעלות את המורל. אמת טובה מעלה את המורל, אמת רעה מורידה אותו. ככה זה גם בספורט, בפוליטיקה, בכלכלה. מי שרוצה מורל גבוה, שלא יבוא אל העיתונאים. בשביל זה יש לנו את נינט ואת ערוצי הסרטים".
