חותר אולימפי אף פעם לא רציתי להיות (חתירה בעיני היא יותר חוויה רוחנית, מפגש עם עצמי ועם הטבע), אך לא היה לי ספק שהטיול שלי יהיה קצת אחר מהרגיל, כי על דבר אחד אני לא מוותר- הקיאק. עכשיו נשאר רק להחליט איפה לטייל.
ניו זילנד נבחרה בשל שילוב של נופים מדהימים, תרבות בריטית עם סוויץ` משלה, החמימות המקומית, והכי חשוב זה להרגיש רחוק, מסתורי, שונה וכמובן איפשר שילוב של טיולי קיאקים. הרעיון והאמביציה עלו בי לאחר שקראתי את ספרו של כריס דאף, חותר שהקיף את האי הדרומי בקיאק במשך ארבעה חודשים.
עכשיו כל מה שצריך היה לעשות זה להזמין כרטיס טיסה. מהכסף שחסכתי בעבודה כברמן קניתי קיאק עשוי פיברגלס, מתפרק לשלושה חלקים, שאורכו כחמישה וחצי מטר. דומה מאוד לקיאקים המקוריים האסקימואים. בקיאק יש מקום אחסון לכל ציוד הנדרש - שק שינה, אוהל, בגדים ואוכל לשמונה ימים לפחות.
עיצה של קיווי
עוד בארץ התייעצתי עם ג`ים, בחור מקומי, "קיווי" בכל מובן המילה (הכינוי שבו הניו זילנדים קוראים לעצמם), שהסביר לי את המורכבות הקשורה בהתמודדות עם הים הניו-זילנדי ומזג האוויר השורר בו. עצתו של ג`ים היתה שכמו במסעות טיפוס בארצות אחרות (ג`ים הוא מטפס הרים מנוסה), יש לטפס על הפסגות הנמוכות כדי להבין את תנאי השטח והמצב ורק אחר כך להמשיך לגבוהה ביותר, וכך מטאפורית ומעשית בחרתי לי מטרות פשוטות יותר להתחיל איתן ומשם התקדמתי. לבסוף החלטתי שאשלב טיולים רגליים עם טיולי חתירה וכך לא לפספס את היבשת עצמה.
כשהגעתי לניו זילנד רכשתי לי ואן מתוצרת ניסן קרואן. בקיצור, טרנטה גדולה כמו שצריך. מאחור בתא המטען אפסנתי את הקיאק מפורק ובמושב האחורי היה זרוק כל הציוד. אחרי קניית הרכב בער לי להגיע לאי הדרומי, שבגלל קרבתו היחסית לקוטב זוכה לפגוש את החורף מוקדם ומזג האוויר נהיה סוער מהר יותר ומקשה על יכולת החתירה. כבר לא יכולתי לחכות לפעם הראשונה בה יחתוך להב המשוט את המים באוקיינוס זר.
הטיול הראשון שלי התחיל בפארק הלאומי אבל טזמן אשר נמצא בדרום מערב האי הדרומי ופופולרי מאוד בקרב מטיילים, שכן הוא עטור חופים זהובים וצמחיה עבותה הסוככת מעליו. הפארק, שלרוב מתוייר בטרקים רגליים, פופולרי אף בטיולים ימיים של סירות מונית וקיאקים מלווים על ידי המקומיים.
בניו זילנד ובאוסטרליה ההסתכלות על חתירת קיאקים שונה מעט מהאסכולה האירופאית. גישה זו דוגלת שיש לנצל את הכוח בחתירה ולא על שימוש בתנועות משוט מיותרות על היגוי, מכיוון שמזג האוויר הפכפך.
רוח בעוצמה של 40-50 ק"מ יכולה לעלות בדקות ספורות, ולכן כל קיאק מצויד בהגה הנשלט על ידי החותר ולעתים אף במפרש. העובדה שהקיאק שלי היה נטול הגה ומפרש ומחולק לשלושה חלקים הביאה ללא מעט הרמות גבה. צבעו השחור וצורתו הדומה לסרקופג תרמה לכך שידמה מעט לאותן ספינות גאליות שנהגו לשרוף בהן את המתים בדרכם לעולם הנצח, מה שלא תרם במיוחד להתמזגותו בנוף הקיאקים המקומיים.
אבל טזמן, אלן ולזלי
בפארק אבל טזמן ישנן שתי מושבות כלבי ים הנמצאות האחת באי טונגה והשניה בספרשיין פוינט, "נקודת ההפרדה", שם מצויה מושבה של כלבי ים צעירה יותר. חלקו המרכזי והמתוייר של הפארק כלל מספר מחנות קמפינג, ששימשו את המטיילים בטרק החוף הרגלי, ואני כל לילה לנתי באחד מהם לאחר החתירה הימית.ככל שחתרתי צפונה התמעט זרם המטיילים עד שלבסוף בצפון הפארק הייתי המטייל היחידי. מחנה את הקיאק, מקים את האוהל והולך להשתכשך במים הצלולים והקרירים. ברז מים ופינה ליד עץ לעשיית צרכים הצליחו בקושי להצדיק את המושג "אתר קמפינג", אבל העיקר שהיה שלט...
את אלן ולזלי, זוג מקומיים חובבי חתירה, פגשתי עם הקיאקים שלהם ביום הרביעי לטיול לאחר שחזרתי לאזורים המתויירים יותר. הם הראשונים שראיתי שטיילו בפארק כמוני בקיאקים, היו מאוד חביבים וגילו עניין רב בקיאק המוזר שנח לעיניהם.
אני, שלא תכננתי נכון את מלאי האוכל שלי לימי הטיול (או יותר נכון את רמת הרעב וקיבולת הקיבה שתהיה בי לנוכח מאמץ החתירה), מצאתי את עצמי רעב מאוד ושמחתי לפגוש זוג שמעריך ומבין בחתירה ויותר חשוב מכך מצוייד היטב באוכל. התיישבתי להכין את ארוחת הצהריים שלי (עוד פעם 200 גרם נודלס... זו היתה הפעם השמינית וכבר נמאס לי).
החלטתי לצ`פר את עצמי בחפיסת טונה להשלמת מלאי הברזל בגוף ולשיפור הטעם (ממש גורמה). בעודי מחכה שהמים ירתחו החלו אלן ולזלי מוציאים מיני מטעמים ומכשירי בישול כגון טוסטר לטיולים, בזמן שהמתינו שהקפה המהביל שהכינו יתחמם. לא היה צריך להציע לי פעמיים להצטרף לסעודה. מאוחר יותר הם הניחו על החוף שקית מים עטופה בחומר מעין אלומיניום ששימש למקלחת חמה, ונתנו משמעות חדשה למושג קמפינג. איזה מותרות.
פנינה בשם מילפורד
לאחר הטיול בפארק אבל טזמן המשכתי לחתור במספר אגמים לאורך החוף המערבי ועצרתי בלגונת אוקריטו הממוקמת כעשרים דקות מקרחון פרנק ג`וזף העצום והיפהפה. בישוב ליד הלגונה היה רחוב אחד של בתים ובמרכזו בית ספר עתיק (100 שנה במושגים ניו זילנדים זה עתיק, אני לא הייתי מספר להם על הכותל), שהוסב לאכסניית נוער קטנה ויפה. כל בוקר חתרתי לאורך הלגונה, שבשעות הבוקר המוקדמות היתה מלאה בציפורים ממינים שונים שקנאים, חסידות ועוד.הפיורלנד, אזור המיצרים בדרום מערב האי, היה הפנינה של הטיול, ממש גן עדן למטיילים ולחותרים. המילפורד סאונד הוא המיצר היחידי בו ישנה גישה לרכב ולשאר המיצרים ניתן להגיע רק עם מטוס קל או ספינה מהים. לאחר כל האגמים בהם חתרתי רציתי להרגיש גם במגע של מים מלוחים, כך שהמילפורד סומן כאתגר הבא.
אורכה של הדרך למיצר 120 ק"מ והיא נחשבת מהיפות בעולם. היא משלבת יערות, הרים עטופים שלגים ומפלים קוצפים, וכאשר ירד גשם היה נראה שכל ההר מתעורר לחיים כמו גוף חי שהורידים שלו הם המפל. בדרך המפותלת עלתה בי התרגשות גדולה. המיצר, כך שמעתי, אמור להיות יפהפה, אך לאחר התייעצות עם מקומיים נולד בי חשש, שכן כל מי שדיברתי איתו ניסה להניא אותי מלחתור לבד במיצר, שאורכו כ-21 ק"מ, היות והוא סלעי. משני צדיו מתנשאים הרים ואין אף מקום שניתן לעצור באמצע במקרה שמזג האוויר משתבש.
בהתחלה הייתי מאוכזב ובניגוד לרצוני ביליתי את הטיולים הראשונים שלי במיצר כהכנה לחתירה בספינה, על מנת לקבל מושג על גודלו ולמצוא מקומות מחסה במידה וצריך. כשהייתי על הספינה לא יכולתי שלא להיות מוטרד מהרעש המזמזם של המנוע. לא כך צריך להיות הטיול על המים חשבתי לעצמי.
לאורך כל הטיול, בכל מסע חתירה חדש שתוכנן, ניסיתי למצוא שותפים מטעמי בטיחות וחברה אך הפעם הדבר לא צלח בידי. במילפורד פגשתי את ביל, מטייל אמריקאי כבן 40 שאמר לי כי הוא מנוסה בקיאקים, אך כשיצאנו לחתור כהכנה לטיול הסתבר לי כי הוא חתר פעמיים בלבד בחייו. ניסיון הוא כנראה דבר יחסי... יום למחרת החלטתי לבסוף לצאת לבדי, בניגוד לדעת המקומיים, והודעתי על כך לבעלי האכסניה הקרובה ליתר ביטחון.
הבטחתי לעצמי שברגע שאראה את הים מתמלא "ברבורים" ומתחיל לגעוש ולעלות אסתובב ואחזור, זאת למרות הרצון החזק לחתור לאורך כל המיצר וחזרה רצוף. משוט נכנס ויוצא, שרירי הכתפיים והגב מתחילים להתחמם ולאט לאט אני מוצא את עצמי מתקדם לאורכו של המיצר היפהפה, כלבי הים התחממו על הסלעים, המפלים העצומים שצפו והדולפינים שקיפצו לידי גרמו לי לתחושה שלווה ומאושרת.
